יום ראשון, 9 באפריל 2017

אַיִן

אמא שלי מתה.

זה המשפט הכי נורא שנאלצתי להוציא מפי (או קצות אצבעותיי) אי פעם.

לפני 30 יום בדיוק עמדתי לידה, עם אחי ואחותי, מקיפים את מיטת בית החולים שלה. ליטפתי, נישקתי, חיבקתי, בכיתי כמו שלא ידעתי שאדם אחד יכול ואז הכל נגמר. אני מרגישה כאילו מתתי אִתה והם שכחו לאסוף אותי. כאילו כל רגע תתבהר איזו טעות ביורוקרטית והם יחזרו בשבילי. הרי זה לא יכול להיות אחרת.

אני מרגישה עייפות וצורך לעשות פיפי אבל זה פחות או יותר כל מה שאני מרגישה. השאר הוא יגון טובעני, חזק מדי בשביל לאפשר תפקודים נוספים וגם חזק מדי בשביל שהמודעות שלי תצליח להתמודד אתו. זה כאילו המוח שלי מתגונן בפני היגון הזה, שדוחה בתורו את כל השאר והעצמי שלי פשוט נותר ריק. אני צוחקת בשביל לקיים איזו צוואה שלה והגוף שלי מנסה לבלוע את המחווה. אני לא יודעת איך לתקן את זה. אני בוהה לתוך חלל אינסופי.





אין בזה תועלת. בקיא האומללות הזה אין תועלת. הוא לא מוסיף טוב, הוא לא מנציח את זכרה של אמא שלי, שאפילו במותה, חיה יותר מרוב בני האדם ואני לא מסוגלת לעסוק בו כאן. אני רוצה לעשות משהו אחר.




אמא שלי תמיד דיברה על החשיבות של ניחום אבלים. דווקא זה. והיא הפצירה בי ללכת לנחם מיד ברגע שמתאפשר כי אחרת דוחים ודוחים את זה ושבוע זה לא כזה הרבה זמן והנה נגמר. והם בעצם קמים יום לפני שחשבת שהם יקומו והם לא מקבלים מנחמים בין 14:00 ל16:00 ולא יצא.

למרבה הזוועה, עכשיו אני יכולה לדווח לכם מהצד השני של השיעור הזה שכן, לניחום אבלים יש חשיבות עצומה.

מנגנון השהייה זה מה שזה, בסדר? הבשורה האיומה הגיעה ליעדה אבל לא לגמרי. היא עומדת מחוץ לדלת. היא דופקת, היא מציצה בין התריסים אבל היא לא בפנים.

ימי השבעה בנויים בצורה מושלמת כדי לארגן הדרגה הכרתית. השוני והגיוון בין בני אדם מנתב בדיוק רב את התודעה של (אני אעבור לדבר בלשון נקבה) האבלה.
למשל, בצהריים באה אישה שהאבלה לא סובלת. המוח שלה גועש במחשבות על זה שהאישה איכשהו מצליחה להפוך את עצמה למרכז העניין. היא נאלצת להקשיב לה מדברת על כמה היא מסכנה, עכשיו כשאמא של האבלה מתה ובוא נודה בזה, היא קצת רוצה לצרוח עליה עד שהיא תתחרש.

זה מעולה. האישה הזאת עושה לה שירות גדול. היא הסחת דעת מסוג אחד;

בזמן שהאבלה מקשיבה בפנים קפואות לאותה אישה, "מפריעה" לשיחה החד צדדית שלהן חברה של האבלה. היא מביאה צלחת מהמטבח. היא יודעת בדיוק איך להסתכל (אני אעבור לדבר בגוף ראשון ויהיו תנודות נוספות) עליי. איך ואם לגעת בי. המוח שלי נשטף הכרת תודה. אני מחייכת אליה בלאות. הקונטרסט בין האישה שעכשיו שואלת אותי שאלות שאין לי שום רצון לענות עליהן לבין חברה שלי, שמשהו בפנים שלה נראה שונה לגמרי היום, כי היא עוזרת לסחוב משהו ממה ששלי, מכבה את המחשבה "אוי, אלוהים, הילדים שיהיו לי לא יכירו את אמא שלי".

אחר הצהריים באה קבוצה, שחבריה קרובים אל האבלה בדרגות משתנות. כל אחד מהם ינסה לפתוח נתיב תקשורת אחר אליה. זאת הסחת דעת מסוג אחר;
זוג אחד היא לא פגשה הרבה פעמים בחייה אבל הם מקסימים והיא מנצלת את ההזדמנות להכיר אותם קצת יותר טוב. על בחור אחד יש לה קראש לא ברור שהיא לא מצליחה לנער אפילו שהיא יודעת שהוא לא בעניין שלה. בין כמה מהנותרים מתפתחת שיחה צדדית שמריחה כמו מפגש חברתי מאוד "נורמלי". היא לא הרגישה נורמלית כבר הרבה זמן. שבוע היא ישנה על רצפת בית חולים ואז היא חזרה הביתה וההתרחשות החברתית סביבה חוסמת את המחשבה "הביתה? אין לך בית. אמא שלך הייתה הבית שלך והיא איננה".

בערב יגיעו חברים שמכירים אותי הכי טוב ויודעים באיזה קצב להשקות אותי ובמה. אחרי וודקה טוניק אחד, אני אצליח לדבר עם כולם במקביל. אחרי עוד אחד, אני אצחק בלי מאמץ רב. אחרי השלישי, הם יוודאו שאני מגיעה בשלום לשירותים ומשם למיטה שלי, איפה ש, הודות לאלכוהול ולשעות הפעילות החברתית הנמרצת, אני אירדם לפני שאספיק לחשוב "תוחלת החיים הממוצעת לנשים בישראל היא איזה 77 ו47 שנים הן זמן ארוך מדי להיות יתומה".

כולם רצויים בניחום אבלים. כולם.

אתם עומדים ותוהים אם אתם מכירים את האבל מספיק זמן? לא רלוונטי. אם הוא בילה כמה שניות בניסיון להיזכר מאיפה אתם בכלל מכירים, אלה כמה שניות בהן הוא לא חשב שהחיים שלו נגמרו.
אתם לא בטוחים שהאבל מת עליכם? גם סבבה. הוא מעדיף לחשוב כמה אתם בלתי נסבלים ולא כמה הוא בודד.
אתם נבוכים? אין לכם עם מי ללכת? תחשבו שאתם מחפשים דייט למסיבה הכי איומה בעיר. אף אחד לא רוצה ללכת והאבל תקוע שם לשבעה ימים. לכו להיות הדייט שלו.

תכינו קפה למישהו, תוציאו את הכלב לטיול (שניים מהמנחמים שלי עשו את זה אפילו בלי להטריח אותי בשאלות בעניין), תקשיבו, תחבקו. תמצאו את הזמן ולכו. אתם מקווים בשביל האבל שזו הזדמנות חד פעמית.

לרובכם מגיעה הפצרה כללית. לרובכם מגיע שאני אבוא בטוב. רובכם לא מצופים להגיע לניחום אבלים. אתם עושים חסד. אתם בוחרים לקיים רעיון הלכתי או מוסרי או חברתי. אתם נהדרים ואפילו מוזמנים להפסיק לקרוא כאן. הרווחתם את זה.



אל חלק קטנטן מכם אני אפנה בצורה קצת יותר שיפוטית:
אם מצופה מכם להגיע לניחום אבלים - אוי ואבוי לכם אם לא תלכו. אם אתם בארץ ואתם כשירים פיזית - לכו. אין כאן שתי תשובות אפשריות. אם האבל חושב שבטוח תבואו, אם הוא אפילו אומר לחבר משותף שהוא מחכה לבואכם, אם הוא יודע שיש לכם חוב עצום למנוחה - לכו. אם המנוחה אהבה אתכם כמו ילדים, לכו לומר ליתומים שלה כמה אתם מצטערים. על כל רגע של אהבה ללא תנאי, על הבית הפתוח בפניכם תמיד, על האוכל והצעיף ועל כל אחת מאלף אלפי אלפים 
וריבי רבבות פעמים הטובות - לכו, קיבינימט.
אם כשהמצב היה הפוך, האבלה ואחותה באו עד אליכם, לצפון הרחוק, ביום הכי גשום באותה שנה, לנחם אתכם, לא יהרוג אתכם להחזיר לה את החסד הזה. או לאחותה.

לכו אפילו אם זה יעצבן אותה. אפילו אם אתם לא יודעים מה להגיד. אתם חוששים להכאיב לה? פפף, היא בתפוסה מלאה במחלקה הזאת.


לכו לנחם אבלים כי זה לא משהו שרציתם בשבילם ולא משהו שאתם מאחלים לעצמכם. אני מבטיחה לעשות מאמצים כבירים בתחום לשארית חיי.


אם עוד לא השתכנעתם, אולי זה יעזור - אני לא חושבת שמישהו אי פעם הצטער על שהלך לניחום אבלים. אני מניחה שלפחות מישהו אחד מצטער על הבחירה להימנע.


_____________________________________________________________________

אני חושדת שלא אכתוב כאן שוב בקרוב. אולי אף פעם.
אם לא אחזור (לכאן. אני לא אובדנית. אל תשלחו אף אחד), תודה לכם על המסע המגניב הזה. אתם טובים ואהובים.

אור ושלום,
התפרנית

יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

עדכונים ובלונים

הכי קשה להתחיל פוסט ולחתום אותו. האמצע די זורם, אבל למצוא כותרת לפוסט ולהסביר לאן נעלמתי לחצי שנה (בחיי שלא ברור לי איפה הייתי. נראה לי במיטה ובמטבח כזה. אה, ובעבודה. מלא מלא בעבודה) ולסגור אותו באיזו שורה שתבהיר ששמחתי לכתוב ועוד יותר שמחה שקראתם - אלה החלקים המסובכים.

אני מניחה שאני בעיקר רוצה להגיד שלום ושלא, לא נפלתי מצוק (כי אני לא משחקת פוקמון גו! הא!) ולשאול מה שלומכם ומה חדש אצלכם ומה אתם עושים וזה.

וגם לעדכן אתכם קצת לגבי החיים שלי כי הי, דברים קורים.

השנה התחלתי ללמוד איפור. זה לא מדויק ממש, כי אני מתעסקת עם איפור כבר שנים אבל סופסוף נכנעתי והלכתי ללמוד במקום שלוקח לך את כל הכסף בשביל לתת לך תעודה ו"ללמד" אותך דברים שהאוטודידקט הפרוע שאתה כבר יודע כי אתה לא ישן מספיק וסבבה לך לאכול מול המחשב.
סליחה על המרמור. אנשים אוהבים תעודות ותארים. זה באמת ממש בסדר.

השנה גם סיימתי ללמוד, סידרתי את כל ענייניי מול מס הכנסה ומע"מ וביטוח לאומי, הוצאתי כרטיסי ביקור, פתחתי עמוד פייסבוק מסחרי נוסף (!!!) ועכשיו אני עצמאית. אני מאפרת ומעבירה סדנאות איפור אישיות וקבוצתיות אבל כל אלה שוב אוסף תארים, האמת היא שאני פשוט סוגדת לנשים. זה מה שאני עושה. הן יפהפיות. הן רכות וחמימות, מסתוריות ומלאות חסד ונוטות שלא לחשוב ככה על עצמן (מדגימה בעצמי). בהיותי מפרגנת מחוננת (בחיי, אם יש משהו אחד שאני עושה כמו שצריך), אני מושיבה נשים על כיסא האיפור הגבוה שלי וכופה עליהן את דעתי החיובית לגביהן. בעדינות. בשמחה.

ואני שומעת הרבה טענות נגד איפור דווקא מנשים שטוענות שהן "לא מרגישות צורך להתחבא". אני תמיד מספרת את האנקדוטה הזאת על דזדמונה (שם בדוי) - שעד לא מזמן אפילו לא הייתה לה מראת פנים בשירותים - פגשתי אותה יום אחד אחר הצהריים עם קצת משחת שיניים על הסנטר. כשהסבתי את תשומת לבה לזה, היא צחקה ואמרה "וואי, אני מסתובבת ככה מהבוקר!". דזדמונה לא יודעת איך הפנים שלה נראים רוב היום, אבל היא חושבת שאני מתחבאת כי אני מתאפרת. האמת היא שאני יושבת בין עשר לארבעים דקות מול המראה כל פעם שאני מתאפרת. ועוד בתאורה חדה וברורה. אני צריכה לסלוח לכל נקבובית וכל קמט (ועושה את זה באוטומטיות כבר כי הֶרְגֵּלִים), אחרת ישיבה מול המראה תהיה בלתי נסבלת. היא יכולה פשוט לא לראות את עצמה ימים שלמים.

אף פעם לא שפטתי מישהי על זה שהיא לא מסתכלת במראה או מסרבת להצטלם בכל מחיר. נראה שבישראל עוד יש הרבה עבודה עם לגיטימציה לאיפור. סבבה מבחינתי.

בכל מקרה, אני מאפרת. אם לא ידעתם - עכשיו אתם יודעים. אם זה מעניין אתכם, שלחו לי מייל כאן ואני אשלח לכם קישור לעמוד המקצועי שלי בפייסבוק.



והקונטרסט קצת מצחיק, אבל בתחום האיפור אני עובדת עם החומרים היותר יקרים בשוק, קונה הכל בחו"ל, פדנטית ומדויקת. ופה - פה אני חורנית שמנסה למחזר כל דבר שעומד במקום יותר מ20 שניות. פה אני תפרנית.


שומעים? איזה מגניב זה קישוטים למסיבת יומולדת שמכינים לבד, בלי שום כלים מיוחדים!

תצטרכו נייר משי (ככה קוראים לtissue paper בעברית, מתברר) מהדק (או סלוטייפ, אבל זה לוקח יותר זמן ואנחנו נגד), מספריים וחוט.

הגרסה הסופר צבעונית שלנו

אתם קונים חבילה של נייר משי בכל חנות חומרי יצירה (אפילו כאלה שמוכרות ציוד לגנים). מכל גיליון אפשר להוציא ארבעה פונפונים כאלה.
מקפלים את הגיליון לאורך (צלע ארוכה אל צלע ארוכה) ואז לרוחב ועוד קיפל לאותו כיוון. גוזרים רצועות לאורך (מתחילים בצד הפתוח וגוזרים במקביל לצלעות הארוכות) ועוצרים שני סנטימטרים מהקפל. פותחים את הקיפולים שנעשו לרוחב ומחלקים לארבעה פונפונים. פותחים כל רבע, מקפלים קצת את החלק הלא גזור ומסובבים. מקפלים כך שיש לכם לולאה שתוכלו לתלות על חוט ומקבעים את הלולאה הזו עם סלוטייפ/מהדק/חתיכת חוט קטנה. שוזרים את הפונפונים על חוט.

פעילות נהדרת לילדות בנות 13 שדודות שלהן הציעו להן נסיעה ללונה פארק בתמורה לכמה שעות עבודה.

הנה הסברים מצולמים ודוגמאות מכמה אתרים:



פה! (כאן השרשרת משמשת כקישוט קבוע לקיר בבית, שזה מאוד מגניב)

ופה השרשראות משדרגות בלוני הליום ענקיים. אין הדרכה, אבל אתם כבר לא צריכים אחת. מכינים שרשרת, קושרים אותה על בלון.




היה כיף לראות אתכם. כבר סופר מחכה לא-לקרוא את התגובות שלכם, כי אתם אנשים מופנמים ושתקנים וזה בסדר. :)

מקווה לכתוב שוב עוד איזה חצי שנה. אתם יודעים.
[האמת היא שאני עובדת במרץ על חדר עבודה חדש, אולי יסתננו לכאן עבודות ממנו. לקוות תמיד אפשר.]

נשיקות וקיץ בריא ובטוח,
התפרנית

יום ראשון, 13 במרץ 2016

כיסוי פורמייקה!





מה אני אגיד לכם. עבר הרבה זמן. שלום.

לא אהבתי את החודשים האחרונים. לא יצרתי כלום, לא לכלכתי כלום, לא קמתי בוקר אחד וחשבתי 'הי, אני רוצה לשרוף משהו ולהדביק אותו לעצמו'. שזה עצוב, באמת. אלה היו חודשים קשים. לא אהבתי אותם.

והאמת היא שלא הרבה השתנה בקטגוריית המועקות. הדברים שרובצים על הלב שלי בחודשים האחרונים עדיין שם, אבל קורה תהליך משולב שבו אני מתרגלת למצב ומתייאשת מהאפשרות שהוא ישתנה. שזה נשמע הרבה יותר גרוע משזה באמת - תחשבו כמה כוח יש ביכולת להגיד 'זה מה יש. ואת צריכה לבלות עוד איזה 60 שנה על הכדור הזה, אז קומי מהמיטה'.

חלק מהמועקות האלה אפילו לא שלי ממש. הם דברים שקורים לידי ומשפיעים עליי, דורשים ממני, מכוונים את המסלול שלי מחדש כל דקה וחצי, אבל הם לא שלי. הם שוקלים יותר על מישהו אחר, ואני פה רק בשביל לסחוב את השוליים.


בכל מקרה, כמו תמיד, בסוף אני מוצאת את עצמי עושה משהו יצירתי. בחודשים האחרונים אני לומדת מקצוע שהוא כולו יצירתי ויש לי תשוקה עזה אליו, גם להיבטים האמנותיים וגם להיבטים האנושיים שלו. ובאמת שכיף לי עם זה. אני עוד לא מספרת לכם ממש מה זה, הסיפור הזה, אבל מתישהו. ואני מקווה שייצא לי לפגוש חלק מכם דרך העיסוק הזה.

על מה אני כן מספרת לכם כבר עכשיו?

על כיסוי פורמייקה.

אני לא זוכרת אם דיברנו על זה בעבר, אבל יש לי בעיה רצינית עם מעברי דירה. ממש. משהו נוראי. מגיל 18 עד גיל 25, היו לי 12 בתים ובאף אחד מהם לא הרגשתי בבית. עברתי דירות כל הזמן, תחזקתי אי שקט שהפך להיות חלק מההגדרה העצמית שלי ולא נתתי לי להיקשר לשום דבר חומרי. ואז, קצת אחרי גיל 25, הגעתי לכאן, הבית שלי מזה שלוש שנים וחצי. לכאורה, נראה שהצלחתי לפתור את הבעיה - הפסקתי לזוז! האמת, כמו תמיד, קצת יותר מורכבת; הצלחתי לצמצם את הבעיה, לתחום אותה. היא לא נעלמה כליל. בשקט בשקט, בלי שיודע מי שלא מבקר בבית הזה, אני עוברת דירה בתוך הבית. אחת לשנה כזה. בחודש האחרון אני עושה את זה שוב. עוברת דירה בתוך הבית. [ומתישה את עצמי ואת הסביבה שלי בתהליך, כרגיל.]

עכשיו, הנה האתגר (וההתחייבות שלי, אתם יכולים לצטט את זה באוזניי בעתיד) - מהחדר הזה אני לא עוברת יותר, אלא בנסיבות משמחות. בין השאר לכן, אני צריכה שהחדר הזה יהיה מושלם. הוא אמור לענות על הצרכים שלי עד גיל לא ידוע. אסור שיהיה בו משהו שיפריע לי - בהתחלה בקושי - ותוך חצי שנה - בטירוף. לכן הייתי חייבת לצבוע את הדלת שלי.

כשאמא שלי בנתה את הבית הזה (שנה לפני שעברתי אני לגור בו), אמרתי לה שהדלתות הפנימיות צריכות להיות בצבע הקירות הפנימיים, אחרת הצבע שלהן יתנגש עם כל רהיטי העץ בתוך החדרים. אמא שלי אמרה שדלתות בצבע שמנת יתלכלכו מאוד ופסקה נגד. כמובן שמאז זה מחרפן אותי.



אני יודעת שבתמונה, לחלקכם זה לא ייראה נורא, אבל במציאות זה הרבה יותר ברור. העץ של הדלת אדמוני והעץ של הארון אפרפר, וזה עושה לי כואב בעיניים. תוסיפו עוד שני רהיטים בצבעי עץ שונים, ואוי ואבוי.

בגלל שלאמא שלי יש את אותה גישת 'וואטאבר' שלי יש לגבי הרבה עניינים, היא לא הוטרדה כלל כשביקשתי רשות לצבוע את הדלת. שזה מגניב מצדה.

הטכניקה פשוטה באופן מפתיע, וברגע שתשתלטו עליה, תוכלו לעשות כל דבר לכל רהיט, פחות או יותר.

מה תצטרכו?
זה פריימר. שכבת יסוד. אתם מדללים אותו לפי ההוראות על האריזה ומכסים את הפורמייקה. כששכבה אחת מתייבשת, הוסיפו עוד אחת. ועוד אחת, אם בא לכם.

אחרי החלק הזה, אתם צובעים עם צבע שמיועד לעץ.

וזה הכל. עכשיו הדלת נבלעת בתוך הקיר והצבע שלה לא מתנגש עם זה של הרהיטים האחרים בחדר. החדר גם נראה קצת יותר גדול ככה, אני מרגישה.

לא צריך לשייף את הרהיט, לא צריך כלי עבודה מטורפים. רק לנקות אותו במטלית לפני שמתחילים לצבוע ואתם בסדר.


עכשיו נשארו לי עוד בערך 200 דברים אחרים לעשות עד שהחדר שלי יהיה מושלם ועוד חצי שנה עד שאני שוב ארגיש שאני צריכה שינוי, אבל בחייאת, כשזה קורה, אני צובעת את השיער שלי לסגול או משהו. אין לי כוח לשיפוצים האלה יותר.


אז מה שלומכם אתם? מה אתם צובעים, עם או בלי קשר לפסח?
טוב לראות אתכם.

אדר שמח,
התפרנית

יום שני, 21 בספטמבר 2015

סוכות: עידן אולטרון הכוח מתעורר שחר הצדק

לא יודעת מה להגיד להגנתי. אני כותבת על סוכות שוב. לא חשבתי שזה יקרה.
כתבתי על קישוטים לסוכה שנה שעברה וגם בשנה שלפניה, והשנה חשבתי שכבר לא יהיה לי מה לחדש אבל אז האינטרנט. זהו. האינטרנט.

תקשיבו, אני נרגשת. אני ממש מלאת חשק להכין קישוטים לסוכה. אני לא יודעת למה כל דבר שאני כותבת נשמע סרקסטי.
שנתחיל? (!)


כבר הבאתי כאן משהו דומה בעבר, אבל הטכניקה הזאת פשוטה בהרבה ועדיין מיחזורית. בבלוג Joyful Jewish עובדים עם:
-בקבוקי פלסטיק גדולים

-צלופן ירוק/אדום (או בד או נייר קרפ)
-פיסות לבד קטנות בירוק וחום
-סרט דק או חוט לתלייה
-חוט ומחט

חותכים קצוות של שני בקבוקים, כשהחתך באחד מהם גבוה בכס"מ. ככה הם נכנסים אחד לתוך השני ומתחברים בלי צורך בדבק.
חוררו את המרכז של אחד מהם והעבירו דרכו לולאת סרט. השתמשו בכפתור כמעצור. (משחילים את הסרט בחורי הכפתור וקושרים.)
גזרו עלים וענף מלבד. תוכלו לחבר אותם זה לזה בתפירה או בהדבקה, ובכל מקרה, חסכו לכם שלב וחברו אותם ישירות לסרט.
מלאו את התפוחים במשהו אדום או ירוק,
 וסיימתם.

כאן הכינו מין מובייל מדסקיות מתכת בגדלים שונים (להשיג בכל חנות לחומרי בניין. או שם פחות מפחיד. טמבוריה?). אני אתן לתמונות לעשות את רוב הדיבורים - דסקיות, צבעי אקריליק, ספוגים או מברשות או סתם טפיחות עם טישו, תולים על עצם כלשהו (גליל כמו בתמונות או חישוק עגול או איזו צורה שבא לכם) עם חוט דייגים או חוט מתכת וכו'. אם רוצים את הקישוט מאוד עמיד, אפשר לצפות את הדסקיות (אחרי שהצבע יבש) בדבק נוזלי שקוף מדולל במים ביחס של 1:1.







עכשיו חרוזים! שתי טכניקות. אחת היא המסה שלהם ואחת היא הטבעה שלהם בדבק. ממש. להטביע.

המסה:
השתמשו בתבניות מתכת. כותבת הבלוג אומרת שברגע שהחרוזים מתקררים לגמרי, העיגולים יוצאים בלי בעיה ובלי להשאיר כלום בתבנית. אפשר לעבוד עם תבניות שקעים ותבניות אחרות בשביל לקבל עיגולים בגדלים משתנים.

***חשוב***
היא המסה את החרוזים בתנור שלה בתוך הבית והוא נמלא אדים אולי-רעילים, לא יודעת, וריח איום של פלסטיק שרוף. אני בשום פנים ואופן לא ממליצה לעשות את זה. השתמשו במנגל בחוץ או, אם יש לכם, הוציאו טוסטר אובן למרפסת. אתם צריכים רק כמה דקות בשביל האפייה.


אפשר לקנות שקיות ענק של חרוזי פלסטיק שקופים (מבחינת רמת אטימות, לא צבע) כאלה בכל חנות של ציוד לגנים.
מסדרים אותם לפי צבעים או מפזרים רנדומלית בתבנית, בגובה שכבת חרוזים אחת.
ככה הם יוצאים מהתנור:
ואחרי קירור:

עכשיו נותר רק לחורר אותם (בפוסט המקורי השתמשו במקדחה) ולתלות. כמובייל או כיחידות. כדאי לתלות אותם על קיר הבד שדרכו נכנסת השמש, או בחלון הסוכה, אם יש כזה.




ככה זה נראה כשמשתמשים בחרוזים אטומים:

הטבעה בדבק:

משתמשים במכסה פלסטיק שלא מאוד חשוב לכם. שופכים דבק נוזלי שקוף למכסה (תקנו גלון בחנות ציוד לגנים. דבק מאבד בערך 80% מהנפח שלו אחרי ייבוש, תזכרו את זה) ומעל מסדרים אבני זכוכית או חרוזים או משהו אחר. מעל שופכים עוד דבק, בשביל איטום. מניחים לייבוש שלושה עד ארבעה ימים, מקלפים את המכסה, מחוררים (עם מחט אפילו) ותולים.

http://kidsactivitiesblog.com/16045/glass-gem-sun-catcher-craft




נראה שאני נורא בקטע של מוביילים השנה. בכל מקרה, את כל הדברים היפים האלה אפשר לתלות גם כקישוטי קיר וגם כקישוטי תקרה.
http://www.howweelearn.com/wild-child-wind-spinner/
חוזרים לדסקיות מתכת צבועות אקריליק, והנה הטוויסט - מחברים אליהן (כמו לדף, בלי דבק ושום התעסקות) סיכות משרדיות צבעוניות לקבלת הפרחים המתוקים האלה!



והנה שלוש גרסאות לרעיון דומה, בגדול.












(עוטפים אותו בנייר רגיל או נייר כסף ואז צובעים, מחוררים ותולים ממנו דברים, כמו בשתי הגרסאות הקודמות)



ונסגור את אגף החרוזים עם הדבר היפה הזה מבלוג שכתוב בשפה שאני לא קוראת. אבל זה בסדר, אתם רק צריכים חוט מתכת וחרוזים והתמונות מדברות בעד עצמן. אחרי סוכות, אפשר להעביר את הקישוט לתוך הבית.






ואני אחתום עם קישור סודי. לא מביאה לכאן תמונות. היכנסו לקישור רק אם בא לכם להתבאס שאין בארץ צנצנות כאלה, זולות וזמינות, שאפשר לעשות עם המכסים שלהן יצירות יפהפיות. אני לא נכנסת לקישור.


שנה הבאה אני אכתוב על משהו אחר לכבוד סוכות. נגיד איפור. או אוכל. או עציצים.


שנה טובה ומתוקה ושמחות לרוב,

התפרנית