יום שבת, 29 בספטמבר 2012

דברו אליי בפרחים

בבית בו גדלתי לא קנו פרחים אף פעם. לא הייתה איזו התנגדות עקרונית לאפשרות, סתם, פרחים נחשבו למותרות. קשה לומר שבבית שלי לא צרכו מותרות אחרות, אבל איכשהו פרחים התמקמו יפה בתחתית הרשימה, ליד נסיעות לחו"ל, פחות או יותר.

במשפחה שלנו, כמו גם בהרבה אחרות, הילדים (שכבר בגרו) מנהלים אורח חיים שונה מאוד מזה שהנהיגו ההורים, וכנראה במיוחד בתחום ה"על מה מוציאים כסף". אם נלך עוד דור אחד אחורה, אני זוכרת שסבתא שלי ע"ה, שהייתה ניצולת שואה, לא היססה מעולם להוציא כסף על אוכל. היא זכרה בדיוק מופתי מה כל אחד מהנכדים שלה אוהב לאכול, ודאגה שהדברים האלה יימצאו בביתה כשבאנו לבקר. היא גרה שנים ברמת גן הלוהטת והלחה ולא חשבה להוציא כסף על מזגן, אבל כשהייתי באה לבקר אותה בתחילת עונת התותים, חיכתה לי במקרר סלסלת תותים במשקל 400 גרם שעלתה 30 שקלים...


לעומת זאת, כל נכדיה של סבתי כבר טיילו בחו"ל, כולם היו במסעדות, ואני מניחה שכבר יצא להם לקנות פרחים לשבת. ואנחנו לא מיליונרים, זה פשוט עניין של סדרי עדיפויות. לי לא הפריע לאכול ממש רע כמה חודשים בשביל לטייל שלושה שבועות בארה"ב (ושם לאכול רע עוד יותר. או למעשה ממש לצום. זוועות המטבח האמריקאי... שלא תדעו).

פרחים לשבת או לחג או ל"סתם רציתי להגיד שאני אוהב/ת אותך" - איפה הם נמצאים בסדרי העדיפויות שלכם?
אתם חושבים שהייתם שמחים לקנות פרחים בתדירות גבוהה יותר, אבל קצת קשה לדחוס 35-40 ש"ח לתקציב השבועי?
אולי נראה לכם ש10 שקלים זה סכום אפשרי בהחלט, אבל מי רוצה צרור פשוט של כמה ורדים או ציפורנים?

אז אני אומרת, כמו בהרבה מקרים אחרים - הפרזנטציה היא ממש הכל. צרור פרחים קטן ופשוט יכול להיראות הרבה יותר טוב מזר ב45 שקלים שהרכיב מישהו שלא מבין מה הוא עושה. [אתם יודעים, פרחים שישבו בשמש כל היום ואתם קונים אותם בסוף כי לא היה לכם זמן לקנות משהו אחר, ואתם כבר בדרך, ואוטוטו שבת, ורק כשאתם מגיעים אתם קולטים את השילוב הבאמת לא מוצלח וחושבים שאתם הייתם יכולים לעשות את זה הרבה יותר טוב...]


אם מקצרים משמעותית את הגבעולים שלהם, פרחים יכולים להיכנס בכמיני כלים שמוסיפים עניין רב לזר, בלי השקעה כספית נוספת.
זו, למשל, צנצנת קפה של ג'ייקובס. אני אוהבת אותה כי יש לה צורה מיוחדת, וקצת יהלומית. [תודה לרינה]
גזרתי חתיכה מחומר טבעי שהיה אריזה של משהו אחר פעם ושכב אצלי בבית, וקשרתי חתיכת סרט סביבה.

זו קופסת שימורים שריססתי בספריי ורוד, ליפפתי בבד צבעוני (בלי תפירה. פשוט שמתי נקודת דבק בחיבור של שני קצות ה"חגורה") והדבקתי פרח בד פשוט עם כפתור. אני אוהבת לשים בה ציפורנים ורודים קצרים.
אתם זוכרים שפעם, לפני מיליון שנה, לא היו קומקומים חשמליים? אני לא בטוחה במאה אחוז שאני זוכרת בעצמי את התקופה, אבל על כל פנים, היה לנו בבית קומקום פח ישן, שאני חושבת שהיה שייך לסבתא שלי. ריססתי אותו בספריי אדום (הוא יצא כ"כ וינטג'י!) ושמתי בו עציץ קטנטן. כשלא יהיה בו עציץ, אני מניחה שיהיה אפשר לשים בו פרחים עם גבעולים באורך בינוני. אולי גם לכם יש קומקום ישן כזה בבית?
סתם בקבוק זכוכית, יש לכם? וחוט צמר בצבע אופייני לפרחים מצויים? הכי פשוט בעולם - מלפפים בקבוק בצמר, קונים את מינימום הפרחים האפשרי (בכל חנות פרחים יתנו לכם לקנות שני פרחים בודדים ועוד קצת מהצהבהב הזה), ותראו איזה יופי -
Mayhar Designs
האמת היא שייתכן שבשביל סידור מינימליסטי ויפיפה כזה מספיק לקטוף משהו בחוץ. [כמובן, לא משהו פרטי או מוגן.]
זה רעיון דומה - ארבעה בקבוקי זכוכית נמוכים, צבועים ספריי לבן, מאוכלסים בכמה נוריות בודדות, במרכז שולחן:

 מה עם שילוב של פרחים ופירות (כשהם לא יקרים)?
ראיתי כלים כאלה בכמה שקלים באיקאה לפני המון זמן, אבל חשבתי שהצורה שלהם נורא לא פרקטית... פספוס שלי.
מסרבים להאמין שפרחים יסתדרו ככה, בתפרחת עגלגלה מושלמת? בצדק. גם אני לא האמנתי. בשביל זה נבראה מרתה סטוארט.

סלוטייפ! הגאונית סטוארט אומרת למתוח פסי סלוטייפ בשתי וערב על שפת הכלי המלא מים [והתפוחים (למעלה) או התפוזים (להלן)]. גזרו את הגבעולים לאורך מתאים, והפרחים שלכם יישבו בדיוק איך שתרצו אותם.
נראה כאילו יש בכלי המון פרחים, אבל למעשה, הם פשוט מסודרים היטב עם סלוטייפ. כשכל פרח מוכרח "לכסות" איזור מסויים, אין צורך בהרבה פרחים כלל. בלי סימון הגבולות, הפרחים היו נשכבים בכיוון דפנות הכלי ובמרכז הייתה נוצרת קרחת, שלפני שלמדנו את הטריק הזה, היינו ממלאים בעוד פרחים.

יש עוד טריק טוב בגזרה הזו. לוקחים כוס זכוכית פשוטה, 180-220 מ"ל, ממלאים אותה מים ומניחים במרכז כלי גדול יותר. סביב הכוס מסדרים פלחי לימון (אם אין מרחק רב בין דפנות הכוס לדפנות הכלי בתוכו היא נמצאת) או חצאי לימון (אם יש יותר מרחק), ובכוס שמים צרור פרחים. ייתכן שתצטרכו לקצר אותם. הרעיון הוא שהפרחים מתפזרים פחות ויש להם מראה מלא מאוד, וכמובן הפירות נראים נהדר עם הפרחים. בתמונה הזו שיחקו עם אורכי הגבעולים, ואפשר לראות כמה זה משפיע על הפיזור שלהם - כל פרח מקבל מספיק מקום, הם לא נמעכים, והמיקום שלהם לא מקרי.
אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בתוכו. לא, ברצינות, אתם רואים את הכוס הגבוהה שם באמצע הקנקן? זה טריק מעולה!
צנצנת קפה גבוהה. הפתח הצר שומר על הפרחים מאורגנים, ותראו את הלימון ההוא בתחתית!
אולי צדפים ו/או קונכיות בתחתית הכלי?
או חלוקי נחל קטנים?
או אבנים מיוחדות? [אפשר לשים כוס מים במרכז הכלי וסביבה להניח אבנים, חלוקי נחל או צדפים ששוקלים מספיק בשביל לא לצוף במים. כן, מים צריך שיהיו גם בכלי הגדול ולא רק בכוס, אחרת אנשים יחשבו שבפרחים מלאכותיים מדובר, ל"ע, ר"ל. ובמיוחד דברים כמו צדפים וחלוקי נחל נראים הרבה יותר טוב כשהם רטובים.]

תביאו קצת מהטבע שלכם הביתה, או איתכם אל המארחים שגרים בטבע אחר. או בגוש דן, ל"ע, ר"ל.


להרבה מכם יש צמחיה רבה סביב הבית. חשבתם פעם לשלב קצת מהירוק הזה עם פרחים ב10 ש"ח וכלי משודרג קצת? את החומרים הטבעיים שראיתם בכמה מהתמונות למעלה אפשר להשיג בחנויות של חומרים לגני ילדים או אפילו בחנויות פרחים! שאלו את המוכר אם יהיה אכפת לו לתת לכם חתיכה. כשאתם מקבלים מתנות או זרי פרחים עטופים יפה, הססו לפני שאתם זורקים לפח את כל האריזה וחשבו מה מה ממנה יכול להיות יעיל לפרויקט אחר. אולי הסרט? אולי חלק אחר?

כבר עכשיו, בבית שלכם, יש כלים קטנים שייראו מעולה עם פרחים בתוכם, ואחד היתרונות המובהקים לסידורים נמוכים וגבעולים מקוצרים הוא שאפשר לראות אנשים בצד השני של שולחן החג. ברור לי שיש משפחות שהיו מעדיפות להימנע מזה, אבל אני רק אומרת.. בשביל אלה שלא.

לכו, תעשו דברים יצירתיים ותשלחו לי תמונות. hatafranit@gmail.com

שיהיו לכם חגים שמחים ושולחנות חג יפים,
התפרנית


[ואז הילדים מתבגרים, והם כן קונים פרחים ואכלים במסעדות, ולא רק זה, הם גם חושבים שהם ילמדו את  ההורים שלהם איך "נכון" לחיות ועל מה "שווה" להוציא כסף! אם נקצר - אמא שלי נוסעת לחופשה בחו"ל, לראשונה בחייה. אולי בגלל שאני שכנעתי אותה לעשות את זה, ואולי רק בגלל שהיא האישה הנפלאה בעולם, היא לוקחת אותי אתה. אז נשתמע אחרי שמחת תורה, כשאחזור מלונדון. Cheers.]

יום שני, 10 בספטמבר 2012

סרוגים

בזמן שחלף מאז פרסום הפוסט האחרון, קרו המון דברים בחיים שלי. למעשה, כל כך הרבה קרה שהתקשיתי לזהות שאכן בחיים שלי מדובר.

לכאורה אין לי הרבה סיבות להתלונן, אבל זה לא יעצור אותי מלהישבר ולקפוא ברסיסים קטנים. אני מקצוענית, הרי.

חלק מהשינויים שעשיתי בחיי לאחרונה גרמו לי לתהות אם אני לא נסוגה באופן כללי. אם אני לא הולכת פשוט לכל מקום שאינו קדימה. בורחת מזוגיות טובה ונעימה, עוברת לגור אצל אמא, עובדת במשהו שלא קשור לתחום העניין שלי כלל, שאין לי איך להתקדם בו ושלא יספק לי ניסיון רלוונטי למקצוע שאני מקווה שיהיה לי בעתיד...
העתיד מפחיד. לא מוכר ולא ידוע, וגדול מאוד. ומה שהכי נורא הוא שבכל פעם שאנחנו עוצמים עיניים והולכים לישון אנחנו ממיטים על עצמינו עתיד חדש לגמרי שיתחיל כשהשמש תזרח. אם היינו מודעים לגמרי לחוסר הידיעה שלנו לגבי המחר, לעולם לא היינו מצליחים להירדם. ומצד שני - העתיד יגיע לא משנה מה נעשה. גם אם נישאר ערים ליד הדלת עם מחבט בייסבול ונחכה להכות בו בכל הכוח, העתיד בכל זאת ייכנס דרך הדלת הזו בלי שנבחין...

ואחרי התקף מחשבות היסטרי כזה, אני מתעשתת ומזכירה לעצמי שתמיד היה לי קצב ייחודי. כשכולם עושים משהו, אני עושה משהו אחר, וכשכולם עושים משהו אחר אני נזכרת שעוד אין לי רישיון נהיגה.


תבניות וציפיות חברתיות מטשטשות מאוד את היכולת שלנו לקבל החלטות עצמאיות, המתבססות על הייחוד שלנו, אבל האמת היא שאין "קדימה" אובייקטיבי, ואם אני מתרחקת ממשהו זה לא בהכרח אומר שאני "בורחת".


כולנו ידענו פעם לעצום עיניים, להצמיד את כפות הידיים לאוזניים שלנו ולצעוק "לה-לה-לה!! אני לא שומעת אותך!!", אבל כמו אינסטינקטים רבים אחרים, גם את האחד הזה אנחנו מאבדים מתישהו.
אנחנו לא אוהבים להודות בזה, אבל לחברה ה21 ששאלה "נו, מתי יהיה לו אח קטן??" כן הייתה השפעה עלינו, הלכנו לעשות תואר שלא עניין אותנו ולא הועיל לנו בדבר רק כי כולם צריכים לעשות תואר, וקנינו בית כי מה היו חושבים עלינו אחרת? (שאנחנו היפים שלא אכפת להם לגור בשכירות עד יומם האחרון, כנראה. אני לא יודעת.)

זה היה דווקא בן הזוג שלי בשנה וחצי האחרונות שלימד אותי לא לשמוע אותם. להפסיק לפחד מהם, לא לתת להם מקום כלל. להקשיב לעצמי, לתת לי לדבר. וכשהתחלתי לדבר, גיליתי שהיה לי המון מה להגיד.
בשנים שקדמו לזוגיות שתמה זה עתה, נתתי לחברה להחליט בשבילי במגוון סוגיות משמעותיות. וטעיתי, שוב ושוב, בעקביות.

אני בת 25 עכשיו, ולראשונה בחיי אני מגלה שזה לא יהיה נורא אם לא אישמע ללו"ז של אף אחד מלבדי.
אני לא מבטיחה שלעולם לא אפול בזה; ברור לי שעוד אחליט החלטות משיקולים לא-עצמיים שוב, אבל אני מקווה לפחות להיות מודעת ולא לפחד כל כך לתקן או לחזור בי.

אנשים שואלים אותי בזעזוע "מה?! איך עוד לא עשית רישיון??" ומוסיפים נחרצות: "וואו, את ח י י ב ת לגמור עם זה!" או "נו, מה עם לימודים??" והמהדרים ממשיכים עם "חבל, את כל כך חכמה!". והגדילה לעשות חברה שכשסיפרתי לה שנפרדתי מהאיש המתוק והנפלא בעולם, אמרה "אבל תמיד יהיה משהו שיפריע לך, בכל אחד. אז מה, לא תתחתני לעולם??" כאילו לחברה יש גרף מדוייק הקובע מה הן סיבות "מספיק טובות" (אם את בת 25, אל תבני על זה ש"תזמון" תהיה אחת מהן) לפרידה ומה היא מערכת יחסים מספיק טובה ולכן יש להפסיק עם הקשקושים הניו-אייג'ים האלה ולעשות קצת נחת להורים שלך.
אולי אני אתחתן יום אחד, ואולי לא. אולי יהיה לי רישיון, ואולי לא. אולי אני אעשה את התואר הראשון שלי בגיל 72, ואולי אני אעמוד בראש עסק מצליח כשהישגיי האקדמיים מסתכמים בתעודת בגרות.
מה שבטוח הוא שאני ארשה לעצמי לעשות מה שאמצא לנכון. מה שישמח אותי, שירחיב את לבי ואופקיי ויעזור לי ללכת לישון בשקט, כשאני יודעת שהעתיד הוא רק חתלתול מגרגר שבחלקים גדולים מהזמן יש לי שליטה מלאה עליו.

***

אבל עזבו אותי, מה שלומכם?? :)

ולא חזרתי רק בשביל לספר לכם דברים. אני גם רוצה ללמד אתכם להכין כיסוי חמוד לנייר טואלט שלכם, למקרה שתצטרכו לבכות יומיים רצופים, לאכול הרבה שוקולד, ובסוף להתארגן על החיים שלכם מחדש. לפחות שיהיה לכם נעים בעין.
נתחיל עם חולצה עזובה שאף אחד לא רוצה ללבוש ושלא נראית מספיק טוב בשביל להיתרם לנזקקים. כמו זו:


נגזור קו ישר בין בתי השחי. כך:





בחתיכה הגדולה נתחיל לגזור קווים ישרים מצד אחד לצד השני, בלי לגזור עד הסוף! השאירו רווח של ס"מ אחד מהתפר בצד השני, וגזרו פסים ברוחב של בערך ס"מ אחד. ככה:

ואז עברתי למקום עם תאורה אחרת, ולא ממש הבנתי מה קורה, ונמאס לי..
ואז נצפה בסרטון בשני חלקים! הוא מגיע בשני חלקים כי נגמר לי המקום על כרטיס הזכרון באמצע, אבל הסרטונים דווקא קצרצרים. התקשיתי מאוד להסביר את השלב הבא אחרת..

הסרטון הראשון נמצא כאן והחלק השני כאן.

ואז יהיה לנו סליל של חוט טריקו (או לייקרה, או כותנה - תלוי בחולצות שלכם)!
חוץ מהחוט-טריקו שלי, אתם רואים בתמונה גם מסרגה מס' 10. אין מסרגות גדולות מזה בארץ (יש אם מדובר בסריגה בשתי מסרגות, אבל זה לא מה שאנחנו עושים. מדובר בידע מתקדם יותר שגם אני טרם רכשתי), וניתן להשיג אותן בכל חנות יצירה או סדקית. ככה הרבה מהן מגיעות:

אם אינכם יודעים לסרוג כלל, אני לא כ"כ יכולה לעזור. קשה מאוד להסביר מרחוק את הבסיס של זה ואין לי מספיק אורך רוח. אני חושבת שיש סרטונים ביוטיוב שדווקא כן מסבירים את הבסיס, אם כי אין לי מושג באיזו שפה.
לאלה שכן יודעים לסרוג במסרגה אחת - הבה נמשיך.
נסרוג שרשרת של חמש עיניים וניכנס חזרה לעין הראשונה ("הי, בדיוק כמו שמתחילים כיפה!" - נכון.) נתחיל לסרוג ב"עמודים" (כשמלפפים חוט סביב המסרגה פעם אחת לפני שנכנסים איתה לחור) ונשמור על עיגול שטוח עד שהוא יגיע לקוטר גליל נייר טואלט.
כשתגיעו לגודל מתאים, הפסיקו להוסיף עיניים, והיכנסו פעם אחת בכל חור. אמור להתחיל להתרומם "קיר" סביב העיגול. אם זה לא קורה, אפשר אפילו להחסיר כמה עיניים מהשורה.

המשיכו לסרוג לגובה של גליל נייר טואלט, ומיד כשהגעתם אליו, הוסיפו עוד שורה והחסירו ממנה כמה עיניים, כך שהיא נסגרת קצת. בדר"כ, הצד החיצוני של היצירה שלכם נראה פחות טוב. חזקו את העין האחרונה והפכו את העבודה שלכם מבפנים החוצה.
עכשיו יש להכניס סכין בין הגליל לנייר ולשלוף את הגליל החוצה.
את הנייר מושכים עכשיו מהחלק הפנימי של הגליל.

הכניסו את נייר הטואלט פנימה, מצאו משהו קטן לקשט איתו (או לא), וסיימתם.


מובן שאפשר להפסיק מוקדם יותר ולקבל קערה. [בגווני אפור-חום, אם זה מתאים גם למקלחת בבית שלכם...]
או לשמור על העיגול שטוח כל הזמן ולקבל שטיח עגול!

גם מהשרוולים אפשר אח"כ להוציא חוט, בדיוק באותו אופן, וגם ממכנסיים וחצאיות. רק חשוב לבחור בבדים רכים (לא ג'ינס או קורדרוי וכו') ולא מתפוררים.

יאללה, לכו תסרגו משהו. נורא תרפיוטי.

אני כאן במייל, כרגיל. hatafranit@gmail.com

בהצלחה,
התפרנית