יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

בואי, גלי, בואי גליל לי

[לגיא]


"...והימים ימי חיפוש עבודה. אפילו הטקסט על שקית החלב מתחיל להידמות לזה של 'שתי"ל', כבר קשה לומר איזה יום היום, לא התקלחת כבר שבועיים. הו, אפרורית השמיים הנפרשים מעלייך וחוסר המשמעות בכל."


אהמ. ובכן.

לחפש עבודה זה קשה. ועוד יותר אחרי שעברתם לגור באזור בו מתפנות שתי משרות ו318 איש קופצים עליהן. ואל תתחילו להגיד לי שאני צריכה להנמיך ציפיות. באמת, אל תגידו את זה. יותר נמוך מהמקום שהגעתי אליו זה זנות. לא מטאפורית - מילולית. אם יש מישהו באזור חיוג 08 שעוד לא קיבל את קורות החיים שלי - תבדקו בספאם. אני מבטיחה, הם שם.

אז אני מבלה את ימיי בצפייה בסדרות טלוויזיה, שינה, ו - אכן כן - שיטוט בבלוגי יצירה.
ואני פתאום מבינה למה אני כמעט לא מעלה הדרכות של אנשים אחרים - זה קשה יותר מלהכין דברים בעצמי, לצלם, ולסדר אותם כהדרכה!
אני יודעת שזה נשמע מאוד מוזר, אבל אין לכם מושג כמה זמן לוקח לערוך מחקר מקיף על עניין אחד, להוריד את כל התמונות, לוודא שנתתי קרדיט לכולם, לכתוב לעצמי הערות לשכלול ההדרכות של אנשים אחרים, לגלות שמישהו כבר כתב בתגובות את מה שחשבתי עליו, להיאלץ לתת קרדיט גם לגולשים האלה, למקרה שמישהו מקוראיי חדי האבחנה יחשוב שגנבתי את הרעיון מג'יזל מאוקלהומה ויתבאס עליי שלא פרגנתי, לתרגם את כל הבלאגן, למצוא את החומרים המקבילים בארץ, ועוד, ועוד...

אבל הבטחתי לכם שיהיו הדרכות בינלאומיות בבלוג הזה, בשפת הקודש, וגם כי בראש שלי השירותים של גיא נראים ככה עכשיו, ואני דואגת. -

אני יודעת שגננות תמיד מבקשות מאנשים לשמור להן גלילי נייר טואלט, אבל אנחנו לא הולכים להתעסק עם יצירה מהסוג הזה. כי מה תעשו עם דבר כזה? -

כאילו, זה חמוד והכל, אבל... (התמונה מאיפשהו בפינטרסט.)

בלי הקדמות נוספות, זה מה שעשו בביתה של This Handmade Circus:

הדבר היפה הזה נראה מתכתי לגמרי, כי הוא רוסס בספריי צבע שחור! הוא שוקל גרמים ואפשר לתלות אותו על ארבעה-חמישה מסמרים.
איך מכינים את זה?
אוספים את כל הגלילים שלכם, מועכים קלות באמצע הגליל, וגוזרים רצועות ברוחב 2.5 ס"מ כך:
ואז מרכיבים כמה מהחתיכות לפרח ראשוני, וזה חשוב: היא אומרת להדביק אותם עם דבק פלסטי, אבל הגולשת ג'יזל (כן, היא אמיתית!) מציעה להשתמש במהדק במקום - זה לוקח הרבה פחות זמן, וכל עוד אתם מקפידים להדק את החלק שיהיה קרוב יותר לקיר - לא יראו את הסיכות אחרי שתרססו צבע! אם יש לכם כוח לעבוד עם דבק - סבבה.

ממשיכים להוסיף עלי קרטון בין העלים הראשונים -

מרימים את העבודה שלכם ויוצאים לרסס אותה בחוץ! [זכרו - לא לרסס במקום לא-מאוורר, ומומלץ להגן על עור חשוף.]


וסיימתם!

שאבי שיק.
באותה השיטה, אנשים מתוחכמים יותר הכינו גם את העבודות האלה:
{שימו לב - במקומות בהם לא נתתי קרדיט, זה כי יש קרדיט על התמונה.}
הסטרי. משגע. גבוה מדי בשביל שאנשים ימשמשו וישאלו ממה זה עשוי!

עבודה של Tibble Fork
מסגרת שחורה, רקע לבן, פרחי גלילי-נייר-טואלט לבנים.
כשרוצים להדביק את חתיכות הגלילים למשטח (ולא רק לחבר אותם זה לזה) - כדאי להשתמש בדבק נגרים. הוא שקוף לאחר ייבוש.
עכשיו אתם מכירים את כל הטכניקות, ואתם מתבקשים להיכנס לקישור הזה ולקבל השראה. חבל לי להעתיק לכאן את כל התמונות כשהן כבר רוכזו שם, כולל לינקים לכל ההדרכות. אל תחששו לפתוח אותן, אתם זקוקים רק לתמונות. את הטכניקות הבנתם, ואתם יודעים באילו חומרים להשתמש.

טוב, רק עוד כמה:
All Things Paper
365 Days to Simplicity
ואיך מכינים את העבודה המשגעת הזו?

מועכים את גלילי הנייר כמו קודם -
גוזרים ומדביקים את הרצועות (בדבק פלסטי או דבק נגרים) לאריזות קרטון צבעוניות שיש לכם בבית (אין סיבה לקנות ניירות מיוחדים בשביל זה. רק תפתחו את המזווה!), מניחים לייבוש וגוזרים סביב -

את הזרדים מדביקים לקנבס בדבק נגרים (חפשו את חתיכות העץ היבשות והחלולות ששוקלות כלום), וסביבם מדביקים את העלים בדבק פלסטי -

והיא אפילו הוציאה את העבודה החוצה בשביל לצלם בתאורה נורמלית. איי, איזה בחורה רצינית.
ואחרונות חביבות - אם יש לכם מתנות קטנות לתת (ממתקים אולי?), אפשר לעטוף יפה גליל נייר (נגיד במפת מטרו מיותרת) או לרסס אותו בצבע, לדחוף פנימה חצי אחד של הגליל (רק מעט), לכסות אותו עם החצי השני, ולהכניס את המתנה פנימה!

לא מצאתי את המקור.

מה אתם אומרים על להחליף את שקיות ההפתעה בכאלה? תנו לילד היומולדת לקשט!

ואני אסיים כאן בשביל לחזור לשליחת קו"ח אובססיבית. יש אנשים שלא יודעים מתי להפסיק.
{רמז: אם את צופה בסרטון הזה וחושבת לעצמך "הי, זה רעיון!" את כנראה צריכה לשכוח מעבודה וללכת לשכב עם רגליים למעלה.}

אם מישהו צריך מישהי למשהו באזור השפלה - אתם יודעים איפה למצוא אותי.







חורף נעים (כאילו שהוא יכול להיות לא-נעים!),
התפרנית

יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

אפקט הפרפר

אחי הגדול הוא אבא חדש. זה לא סתם "נולד לי אחיין!!1", זאת אומרת – זה גם זה – נולד לי אחיין!!1 -  אבל אתם יודעים, התינוק עוד לא עושה הרבה (חוץ מלהיות חתיך הורס - או - מיי - גאד.) – מה שהכי משמעותי בסיפור הוא האבהות של אחי, והיא מרגשת ומתוקה ועדינה כמו משק כנפיים.


כשמספר עם יותר מדי אפסים הבהב על צג הפלאפון שלי, פרצתי בבכי עוד לפני שהוא אמר משהו, עוד לפני שלחצתי על איזה מקש (באזורים נידחים בעולם, יש אנשים שצריכים ללחוץ על מקש בשביל לקבל שיחה. ממש. לא יעזור אם הם יחליקו את האצבע שלהם על שומדבר. אני יודעת, הבלוג הזה התחיל לפלרטט עם הסְפֶרָה הפסיכית של בלוגי המדע הבדיוני). ידעתי שהלידה קרובה מאוד, והייתה לי תחושה שזה זה.

האחיין החדש והמתוק-להחריד הזה נולד הרחק הרחק ממני. בקצה השני של העולם, אפילו. לא יכולתי לדעת מראש אם קיומו בעולם ישפיע עליי. אני חייבת להודות שהנחתי שלא במיוחד. הרי, תינוקות בני יומם לא מועילים לנו הרבה אם אנחנו לא יכולים להצמיד קצה אף אל קודקודם ולשאוף פנימה את כל הד"ר-פִישֶׁרִיּוּת הזאת מהשיער שלהם. אל תסתכלו עליי ככה. אתם יודעים על מה אני מדברת.

ואין לי הרבה להגיד להגנתי, הלידה הזאת בקצה השני של העולם הכניסה אותי לטורנדו דודתי מהסוג הכי גרוע. כזה שגורם לכם לרצות להיות הקלישאה המושלמת – דודה שצובטת בלחיים ומורחת את השפתון העמיד-בכל-חומר-מוכר-לאנושות שלה בכל מקום, מעקמת אף כשהיא נכנסת ושואלת "אתם לא מאכילים אותם?!".
אני לא יודעת, לא הייתה לי דודה כזו אף פעם, אבל זה מה שהרגשתי שצריך לעשות.

כשהבנתי שדבר כזה כנראה יגרום גם לאחיינים הישראליים שלי לעבור לסין, תפסתי את עצמי בידיים וארגנתי תוכנית פעולה אחרת. אספתי קנבסים וקופסאות צבע והלכתי לפרוק נטיות דודתיות על האחיינים שגרים מרחק שעה נסיעה ועדיין אוהבים אותי.

***

אחד הדברים הראשונים אליהם צריך להתרגל תינוק חדש הוא מדידות.
האם יש לו כל האצבעות הדרושות, כמה הוא שוקל, מה האורך שלו... אני לא יודעת כמה הם נהנים מזה בהתחלה (או אחרי החגים, או בצו ראשון, או במדידות של שמלת כלה), אבל בשנות ילדותם הם כנראה ישמחו להיצמד לקיר, להימתח, לנפח חזה ולתת לאמא לסמן קו בעיפרון מעל הראש שלהם. אני יודעת שאני מתגעגעת לקיר הזה במטבח בבית בו אני גדלתי. בתור הצעירה בילדים, הייתי מסתכלת על הקווים של אחים שלי ושואפת לשם. (לא עזר כמה גבהתי, הם לא שיחקו אתי כדורסל). ולמרות שהקיר הזה היה שם כל הזמן, והיה מראה יומיומי לגמרי, עדיין נעצרתי לידו מאות פעמים וליטפתי את הקווים בקיר, חושבת שאם הצלחתי לשרוד את הקיץ של 1.32 מ', אני מסוגלת לכל.


וככה נולד הרעיון לפעילות יצירתית עם אחיינים שלי (להלן: אחיינית. אחים שלה ישבו וראו איזה סרטון ביו טיוב ולא עזר כלום) - למדוד ולתעד את הגודל שלה בסטייל!

התמונה נמצאה בשיטוט בפינטרסט. מקורה ככל הנראה בבלוג Project Balancing Act, שאותו אני לא מכירה.
כל מה שאתם צריכים זה חומר להניח עליו צבע כלשהו. כל חומר יצריך שימוש בצבע מסוג אחר, כמובן.

אנחנו עבדנו עם אקריליק וקנבס.



בהתחלה ניסיתי למרוח צבעים על כף הרגל של אחיינית שלי עם מכחול, אבל היא צווחה ובעטה ובסוף גם הייתה צריכה ממש להסביר לי שזה נורא מדגדג. לא רואה איך לא עליתי על זה לבד. 
על כל פנים, הדרך ההומנית יותר תהיה להדביק שקית קניות לרצפה עם מסקינג טייפ, למרוח עליה צבעים עם כפית או עם האצבעות, לטבול את הרגל של הילד/ה ומשם אל הקנבס. שימו לב – רגל ימין הולכת שמאלה, ורגל שמאל לימינהּ. במרכז (ובחתימה) השתמשתי בטוליפ שחור.


"אבל אל תצלמי פנים, רק ידיים!" הילדה מהממת. אני לא יודעת מאיפה היא מביאה את זה.


כן, חזרתי לכסוס ציפורניים. אני יודעת, אני עלובה.

כמו שאפשר לראות, הוספתי קצת צבע עם מכחול. זה נצרך בעיקר באזור הקשתות.
אם הילד/ה לא מתחבר/ת לפרפרים - אפשר לצייר כבאים בטביעת כף יד וקצת מדבקות!
Tippytoe Crafts
 

המלצה שלנו - לעבוד בחדר האמבטיה, ולהרים את הילדים ישר לאמבטיה אחרי שהם מחתימים את כפות רגליהם. (כן, לא מכתימים. 'מחתימים' כמו חותמת.)


תנו לילדים לבחור את הצבעים ותתפרעו. אולי הם יוכלו להעביר את העבודות האלה לחדרי הילדים שייוולדו להם, אחרי שהם כבר ילמדו בעצמם שכל המדידות האלה רק מסמלות את הדבר היחיד שאנחנו רוצים מילדים - שיגדלו. בבריאות ובשמחה, אם זה לא יותר מדי לבקש.


שיהיה חורף נעים (המנוול מסרב להגיע, אבל אני אמשיך לחכות),
התפרנית