יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

באנו חושך לגרש

[הטור שפורסם בראש חודש כסלו במגזין 'הלל'! אמנם אתם מקבלים מהדורה מורחבת וכו', אבל בגדול.] 

רק סיימנו עם שרשרת החגים הכמעט-אינסופית והנה התגנב לו חרישי עוד חג ארוך בסוף החודש.
בשונה מחגי תשרי (שעושים לי רע כל שנה, ואני לא מצליחה להגיע למקום טוב מולם), את חנוכה אני אוהבת. קודם כל – הוא נראה אחרת לגמרי כל שנה; הוא היה חג אחד כשהייתי ילדה, ומשהו אחר לגמרי כשגרתי בדירת שותפות נחלאותית קפואה, או בכל אחד מ328 המקומות שעברתי בהם בשמונה וחצי השנים האחרונות, מאז ילדותי תמה, רשמית.
חוץ מזה, הוא לא חג שמחייב משפחתיות, אז זה בסדר אם אתן בנות 26-ומשהו ואחייניתכן בת ה10 הודיעה לכן חגיגית ש"הי, יכול להיות שהיא תתחתן לפניכן!" (לא? רק אצלי?), הוא לא חג ש"שומרים" – החיוב היחיד בחג הזה הוא הדלקת נרות, ולא נרות מהסוג שאומר "הפסיקי לשחק קנדי קראש ל25 שעות", הוא מלא אור וסופגניות (שאיתן נדמה שיש לנו יחסי אהבה-שנאה קצת, הייתי אומרת), ואם כבר הזכרנו אותן אז - ליין הסופגניות של רולדין (מותר לי לכתוב את זה? פרסומת? אבל הן כל כך טעימות!) ובעיקר – הוא קורה בחורף. ובחורף הכל טוב. כלפיו אין לנו שום טענות. (לא? רק אצלי?)

בכל מקרה, לכבוד חג האורים, חשבתי שנוכל לדבר קצת על אור בבית. לא במשמעותו הרוחנית-ניו אייג'ית-מיסטית, כמובן, זה קורה בטורים של אנשים אחרים, אולי, לא – במובן העיצובי/חידושי/שידרוגי/מחזורי. אתם יודעים, כמו שאנחנו עושים פה.

את האהיל החבוט הזה, שככל הנראה ראה ימים יפים יותר, שלחה לי הילה החביבה, בחבילה, בדואר, בשביל לשמח אותי. אם לכם עוד אין חברים שמקפצים משמחה כשאתם שולחים להם זבל – אולי כדאי לרכוש כמה. אנחנו מאוד קלים לתחזוק. בכל אופן – הילה. תודה, לך, הילה, על המתנה המופלאה הזו.

אהילים אפשר לשפץ במיליון דרכים. במסגרת המקום שיש לי, אדגים אחת מהן.

במה השתמשתי:
אהיל ישן וחלוד
צבע ספריי
שאריות בד גזורות לרצועות צרות

איך:
רססו את האהיל בצבע עד כיסוי מלא וחכו לייבוש.
גזרו רצועות מבדים שונים או מבד אחד, וקשרו אותן בין שני "עמודים" שאינם סמוכים זה לזה, עד שתראו לפניכם אהיל מתוק וצבעוני. סיימתם.










ההשראה הגיעה מהתמונה הזו שנמצאה בפינטרסט:

ואני רוצה להציע לכם שני קישורים לעבודות תאורה נוספות שלא מצריכות ידע מתקדם בשום תחום. קבלו:
אהיל עטוף בדפי ספרים
מה שאתם רואים כאן זה אותו בסיס אהיל ערום, רק שמישהו השחיל חרוזים קטנים על חוט ניילון, וליפף אותו סביב זרועות האהיל והיקפו.
לשאלות, תמונות, המלצות על הסופגניות המעולות שעוד לא אכלתי - hatafranit@gmail.com

חודש טוב ומואר, חורף גשום, בריא ונעים וחנוכה שמח,

התפרנית

יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

הבית הפתוח

"מ'ניינים?", הוא חצי-נרדם לי בטלפון, "איפה את שבת?"

השאלה הזו כל כך פשוטה ושגורה וטבעית אצלנו, שאני לא מופתעת שהיא הוצגה ע"י בן-מגזר-לשעבר. ואולי זה, יותר מכל דבר, מעיד על מידת ההתעסקות שלנו, כיחידים וכמגזר, בשאלת-ההימצאות-בשבת. (בהיעדר שם שלא נשמע כזה פילוסופי.)
יש לי כל מיני גיבובי תיאוריות על זה, אבל לא נראה לי שצריך מאמר מדעי בשביל להבין למה זה הגיוני שדווקא במגזר הדתי השאלה הזאת תהיה כ"כ פופולארית.
#קודם כל, אצלנו השבת היא יחידה אחת. אין להיות בסעודת שישי אצל ההורים בעיר ואז לנסוע אל חברים במושב. ואם אתה הולך להתחייב על מינימום 25 שעות במקום אחד, כדאי לבחור טוב.
#אנחנו מתחתנים (ובואו נכיר בזה - יולדים ילדים) מוקדם. מרביתנו מוצאים את עצמם במרדף אחרי תשלומי שכ"ד ושאר חשבונות הרבה לפני גיל 30, ובדר"כ תוך כדי לימודים לתואר ראשון. תוצאה אחת של העובדה הזאת היא שחיי החברה שלנו לפעמים נדחסים ליום אחד בשבוע – שבת. וגם זה בהנחה שזכינו להיות ברי המזל שלא עובדים בשבתות. ושוב – יום אחד בשבוע לחיי חברה – נרצה לנצל אותו היטב.
#במגזר שלנו נהוג לברוח מהבית בגיל 14-15 לפנימייה באלוהים-יודע-איפה, שאליה הגיעו עוד בנים/בנות רבים/רבות מעשרות מקומות אחרים בארץ, כך שאם נשארת בקשר עם חברים מהישיבה/אולפנא, יש מצב שחיי החברה שלך פזורים כעת על ארבעה-חמישה מחוזות בארץ, ומן הסתם, תטרח לקפוץ לחברים המרוחקים-גיאוגרפית ממך לשבת אבל לא לפחות מזה, כי מגוחך לנהוג שעתיים בכל כיוון בשביל שעה-ארוחת-ערב-של-אמצע-שבוע.
#שבת היא יום מהותי. חוץ מיום מנוחה, יש לה עוד כל מיני מאפיינים ומעלות, ובעניין זה, באמת, כל אחד והפילוסופיה שלו.
משהנחנו את היסודות, הקדמנו הקדמות והבהרנו הבהרות, נמשיך בתמלול שיחת הטלפון:
"אצל חברים שלי, הנזל וגרטל (השמות אינם בדויים, הם פשוט מחליפים את X ו-Y, כי השיחה הזו הייתה מתנהלת בדיוק באותו האופן, לא משנה באיזה זוג היה מדובר). זוכר את הנזל וגרטל?"
"זוכר, כן", הוא מתמהמה לרגע ואז שואל: "תגידי, את מרגישה נוח להיות אצל חברים נשואים שבת שלימה?" ולפני שאני עונה הוא משתתף "כי אני, אם אני לא בזוגיות, אני די לא סובל את נוכחותם של זוגות אחרים."

שואלים אותי את השאלה הזו המון. לא כי אני הלא-בזוגיותית היחידה שמתארחת אצל זוגות, אלא, אני חושבת, כי אני מכירה היטב ומניסיון את שני צדי המתרס; יצא לי להיות חלק מזוג המארח רווקים, ועכשיו אני זוכה להיות בצד השני, כבר די הרבה זמן, ואנשים מניחים שיש לי בסיס טוב להבנה של הסיטואציה. נהייתי קצת מתרגמת-בין-המחנות. זה מתבקש ובסדר גמור מבחינתי.
בכל אופן, התחלתי לענות לו, ודווקא באתי בטוב, אני הרי נוסעת אל חברים נשואים, מן הסתם יש לי סיבה טובה, אבל במקום כל השבתות הממש-מוצלחות שהיו לי אצל כל מיני זוגות, כשהוא שאל, יכולתי לזכור רק את השבת האחת, הממש איומה, אם כל האסונות, שגרמה לי לרצות לעשות רוורס מכל עניין השבת המשותפת ולהתחפף משם עוד לפני ששבת בכלל נכנסה (ולמצוא את עצמי צועדת ברגל בלב ריכוז אתני מוחזק כעוין, בערב שבת. כן, זו הייתה נראית כמו אלטרנטיבה ראויה).
מהשיחה שלי עם המצוטט, בה אני מסבירה מה כיף לי ומה לא, בשבתות אצל חברים, יצא מדריך: איך כן ואיך לא לארח את החבר/ה-שאינו/ה-בזוגיות שלכם לשבת.
[הכל מבוסס על מקרים שקרו באמת, וכן, אפשר לשלוח לי שוקולד ותנחומים. אבל באמת שרק שבת אחת הייתה ממש נוראית, אז שוקולד במידתיות, בבקשה.]
נעבוד עם המושג "שאינו-בזוגיות" (להלן בקיצור: שב"ז), ובתוכו כלולים רווקים, גרושים, אלמנים, וכל הגדרה זוגית-משפחתית אחרת שנראית לכם. התלבטתי הרבה אם אני רוצה "לייצג" קבוצה כ"כ גדולה, ובסוף החלטתי שכן, אחרת בשביל מה לשתף? עם זאת, כל אחד והשב"זים שלו. הכניסו את ההיכרות האישית שלכם איתם לתוך המשוואה.

1. לעולם אל תזמינו שב"ז בתאריך מיוחד עבורכם. לא ביום ההולדת של אף אחד משניכם, לא ביום השנה לדייט הראשון שלכם, לא ביורצאייט של בוקי, העציץ המשותף הראשון שלכם, תהא מנוחתו עדן, ובטח ובטח ו ב ט ח לא ביום הנישואים שלכם, על אחת כמה וכמה אלף פעמים אם מדובר ביום הנישואים ה*ראשון* שלכם!
[אני יודעת שאתם חושבים "אוקיי, זה די ברור מאליו", אבל תזכרו – הכל מבוסס על דברים שקרו באמת.]
אפילו אם אתם חושבים שאתם מזה-לא-זוג-פוצי-מוצי, אפילו אם אתם חושבים שאתם לא סנטימנטליים סביב תאריכים, אתם כן. כולם כן. ההתנהגות שלכם, שתושפע מהתאריך, באופן בלתי נמנע, תהיה בלתי נסבלת עבור השב"ז הממוצע.

2. אל תהיו פיזיים מדי בסביבות השב"ז שלכם. אני לא יכולה להגדיר גבולות בשבילכם, אבל זכרו: עדיף להיות זהירים מדי מלהיות לא-זהירים-מספיק. בואו נגיד שנשיקת שבת-שלום זריזה זה בסדר, אבל אם השב"ז שלכם יושב שם ותוהה אם אתם מנסים ליזום שלישייה אתו – הופס, הלכתם רחוק מדי. [וזה לא שאנחנו חושבים שאתם לא אטרקטיביים, ח"ו, אלא שחלקנו לא מצליחים להתמודד עם אינטימיות עם בנזוג אחד, אנחנו לא חושבים שהגדלת הפורום זה מה שיעזור.] אגב, אם זה אכן מה שאתם מנסים לעשות - לא שופטת.
-והרשו לי לדייק אתכם - אם השב"ז שלכם הוא שב"זית, ואתם, איכשהו, עדיין שבויים בקונספציה ש"לבנות זה לא מפריע", כי החברה פטרה אותן מהזכות להחזיק בליבידו - אתם מטומטמים.

3. חשבו מראש על סידורי ישיבה שלא מוציאים אתכם דושבגים ואותו קורבן חברתי.
בשום פנים ואופן אל תשבו ביחד מולו אם אין אנשים נוספים סביב השולחן. תחשבו על זה ככה - אם הוא היה רוצה לשבת מול מסך פלזמה שמציג את כל מה שאין לו, הוא היה הולך לקומדיה רומנטית בכיכובה של קת'רין הייגל (וסובל פחות!).

אם יש לכם שולחן עגול - שיחקתם אותה.

4. אל תדחקו בשב"ז שלכם לספר לכם סיפורי דייטים. הם אולי משעשעים, אבל לא תמיד בשבילנו.

5. אפשרו הדדיות בקשר. אפילו אם אתם זוג פלוס ארבעה (ס', נ', א', ש', ה', - נשיקות לכולכם וסופגניה מטאפורית ל-מ'), יכול להיות שלשב"ז בא לארח אתכם. הבית שלו הוא לא פחות בית משלכם, ואולי הוא לא פחות כשיר לארח. אם הוא מזמין - סמכו עליו שהוא מסוגל. אם זה לא יעשה לו התקף לב - הזמינו את עצמכם בטון לא-מחייב. אולי הוא לא חשב על האופציה ודווקא ישמח לארח אתכם בדירת רווקים ירושלמית מוכת מקקים שאיש לא ראה את רצפתה בשמונת החודשים האחרונים. (או שזה בכלל לא המצב ויהיה לכם סופר כיף!)

5. נסו להזמין שב"זים ביחד. לא בניסיונות לשדך ביניהם בהכרח, למרות שאין בזה פסול. יחסוך לכם את כאב הראש של סידור השולחן הפוליטיקלי-קורקטי.
סעיף בת: תנו לשב"ז שלכם את האפשרות להביא אתו מישהו. אתם תרוויחו אורח חדש, והוא ירגיש, ככל הנראה, יותר בנוח. נסו להגיש את ההצעה הזו בנונשלנטיות מרבית.

6. אם הזמנתם שב"ז שהוא חבר ותיק של אחד מבני הזוג, אפשרו לו זמן איכות לבד עם החבר המקורי שלו. לא שבת שלימה. אולי רק חצי שעה.

7. אל תריבו בפני השב"ז. אם אתם חושבים שאתם מעודדים אותו ככה, כשאתם מנסים לשכנע אותו שנישואים זה לא גן של שושנים וכו' וכו' – תפסיקו!
א. אנחנו יודעים. אנחנו לא חושבים שזוגיות זה קל.
ב. ריבים הם אינטימיים לא פחות מההיפך מריבים, נו, איך נקרא לזה. שלום בית!
ג. זה לא משכנע ולא יוריד את הכמיהה של השב"ז הממוצע לזוגיות, רק יגרום לו, אולי, לדאוג לכם.

8. אם אתם מסתבכים עם כל ההנחיות האלה או לא בטוחים בעצמכם, חכו עד שיהיו לכם ילדים. נכון שהרבה שב"זים מעוניינים בזוגיות *ו*ילדים, אבל בדר"כ, רעיון הילדים רחוק משב"זים לפני שהם יכולים לעשות ממנו רעיון רומנטי ("אני רוצה שיהיה קיים בעולם יצור חי שהוא חצי אני וחצי הוא"), ונכון לעכשיו, ילדים יהוו שוברי קרח ומפיגי מתח הרבה לפני שיהיו אובייקטים מעוררי קנאה.

9. לעומת זאת, אל תדחפו את הילדים שלכם עלינו. נסו לחוש את הסיטואציה. חלקנו מתים על ילדים, כולל הנזלת והבייביסיטר בזמן השנ"צ בשבת, אבל לחלקנו השמלה הזאת עלתה הון, אנחנו לא רוצים נזלת עליה, ובחייאת שהילדים שלכם לא יעשו לנו השכמה בבוקר (תודה לא' על כל תרומותיה לפוסט זה. אני, אגב, מייצגת את הצד השני. ללכת עם הילדים שלכם לבית כנסת יד-ביד, תקשיבו. מוסיף לי שנות חיים. חרף הנזלת).


10. והכי חשוב: אל תניחו שלא נרצה לבוא. אל תימנעו מלהזמין (אותנו אליכם או אתכם אלינו). אתם חברים שלנו. הייתם כאלה לפני שהתפצלנו למחנות הנשואים והלא-נשואים, שמחנו בכם אז ואנחנו שמחים בכם עכשיו.

{בהתחלה כתבתי בכוכביות, ובעריכה הסופית החלטתי למספר. לא ייאמן - יצאו לי עשר דיברות.}

אני מניחה שעד עכשיו הבנתם שאני מסתובבת בבתים של זוגות צעירים הרבה. מתוקף תפקידו המקורי של הבלוג, הבאתי משם גם משהו בשבילכם.
[נכתב במקור וכו', מגזין 'הלל]

מה תצטרכו?
כל דבר שצריך במילא להימצא בבית ואפשר להפוך אותו למיצג אסתטי ודקורטיבי. אספתי שלוש דוגמאות אמתיות משלושה בתים אמתיים, ואני מקווה שמשהו מהן יעורר בכם השראה:

בבית המגניב של שמואל ויעל מכינים סושי מעולה ומכניסים אורחים ברמה של חמישה כוכבי אברהם אבינו. חוץ מזה, הם גם סידרו את הספרייה שלהם לפי צבעים! [אם חסר לכם ספר ורוד, המדור ממליץ על "מן המצר" של י.ח. ברנר. אין על מה.] המיצג הצבעוני הזה מאיר ומשמח את הסלון, בלי מאמץ מיוחד.


    
בבית של אורי ונעמי תולים את הספלים היפים בחוץ. מחוכם ומקסים. אפשר לקנות מוט תלייה, ואם אין מקום למוט, אפשר להתקין מתלים בתחתית ארון או מדף קיימים: סמנו לאורך קו האמצע של תחתית הרהיט נקודות במרחק שווה, לפי גודל הספלים כשהם בתנוחת "שכיבה", דפקו מסמר לתוך הנקודות, שלפו אותו החוצה והבריגו לחורים קרסים מכל חנות פרזול. ספלים יפים הם קישוט מטבח מושלם.
בבית של נדב ושני מציגים קטניות בצנצנות שקופות (וממוחזרות!) 
על מדף מטבח חמוד (ממגירה!). קטניות מצטלמות נהדר ומחמיאות מאוד למטבח. הן מוסיפות צבע ומקשרות את המטבח לבאסטות בשוק וחנויות תבלינים ריחניות.



יש המון חפצי נוי ודקורציה שאפשר להכין לבד בבית, אבל האמת היא שלא תמיד יש לנו זמן או כסף או אפילו מקום להשקיע בהם, לכן כדאי לאמץ תפיסה אסתטית כלפי כל דבר שנכנס הביתה ולבחון האם נוכל לעשות באותו חפץ שימוש נוסף על זה הפרקטי והברור מאליו.

עד כאן לפוסט זה.

רווקים שמעתה יוזמנו לחבריהם הנשואים כל שבת ומעוניינים להעביר איומים על חיי במייל - אנא, אל תהססו, אני כאן בשבילכם - hatafranit@gmail.com

שבוע מבורך,
התפרנית

{בתגובות כאן ובפייסבוק, אתם מוזמנים להוסיף סעיפים כאורחים וכמארחים, ויחד ניצור את ה'אני מאמין' השלם לאירוח בין-מצבים-משפחתיים. יאללה?}

יום שני, 14 באוקטובר 2013

סיכום ופרידה. (לא מכם!)

תקשיבו, אני הולכת לכתוב עכשיו על משהו שקרה באב. שזה, בעצם, שנה שעברה. אבל מה אני אעשה שהמשהו הזה קשור ביצירה המובאת בפוסט הזה, ואני לא יכולה לנתק אותם אחד מהשני? לא נורא, זה יסתדר.

אז אתם זוכרים את הבחורה האובדנית שהשתלטה לי על הבלוג לפני כמה חודשים? אח, תקופה יפה. בכל אופן, ההיא. היא סיפרה לכם על פרידה שנכפתה עליה במהלך השנה שעברה, אבל היא לא סיפרה לכם ממש למה. האמת היא, שהפרידה הזו הייתה יוזמה שלה שפשוט חזרה לנשוך אותה בתחת. היא נפרדה מבחור. הם החליטו להישאר ידידים. כולם אמרו לה שזה לא באמת מצב אפשרי, ושזה סוג של בולשיט שהיא מספרת לעצמה ושכדאי לחתוך עכשיו-לגמרי-מהר-כמו-שמורידים-פלסטר. אבל היא מאוד אהבה את הבחור ההוא. הוא היה החבר הכי טוב שלה. אחרי שנה וחצי של זוגיות, היא לא רצתה להתחתן אתו וידעה שלא תרצה לעולם, אבל לאבד אותו כידיד היא פשוט לא הייתה מוכנה.

בכל אופן, יש לה אח גדול. הוא גר בקצה השני של העולם, אבל לפעמים אמא שלה מלשינה באוזניו על דברים מטומטמים שהאובדנית עושה, וכמו אח גדול טוב, הוא מתקשר אל האובדנית להגיד לה שהיא מטומטמת (רק בעקיפין. הוא מסביר לה דברים שהעובדה שהיא לא הבינה אותם לבד גורמת לה להרגיש מטומטמת. בפה הוא אומר לה רק דברים טובים).
כמה חודשים אחרי הפרידה, האובדנית (שדווקא הייתה לגמרי מבסוטית אז) ניצבה בפני הצעת עבודה מטורפת שהיא מאוד רצתה לקחת אלא שהיא הייתה חייבת להיות בעלת רישיון נהיגה בשביל העבודה הזו והיא פשוט לא הייתה! [אני שמחה שאני מרגישה כ"כ שונה מהאני-של-לפני-כמה-חודשים, כי ככה אני יכולה די בשלום להרשות לעצמי לכתוב את כל זה בגוף שלישי, והרבה יותר נעים לי ככה, בסיפור הזה.]
לענייננו - החבר ההוא, המסור-מכדי-להיות-אמתי, התנדב ללוות אותה יום שלם ולהיות הנהג שלה. ממש ככה. היא חשבה שהוא פשוט בנאדם אדיר. אחיה הגדול היה צריך להתקשר מסוף העולם בשביל להזכיר לה שהיא מטומטמת, ושאם לפרט, לטעון שבחור לא עושה דברים כאלה בשביל ידידה אם הוא לא רוצה שהיא לא תהיה ידידה שלו.

יש שלושה אנשים בחיים שלה שצודקים הרבה יותר מדי: אמא שלה, אחותה ואחיה הגדול. [וזה לא נעשה יותר נסבל עם השנים, חבר'ה, אתם חייבים להרגיע.]
למרבה הצער, כשהיא שאלה את הבחור אם אחיה צודק, הוא אמר שבאופן כללי ופרטי - כן. הזוועה האמתית הייתה שהיא נאלצה להיפרד מהבחור שוב, למעשה. אם היא זוכרת נכון, היא ממש אמרה משהו כמו "אתה חייב להבין, זה לא יקרה, כאילו, לעולם, אני ממש ממש לא רוצה. בכלל. |פירוט של כמה מהסיבות למה היא ממש ממש לא רוצה. בכלל.| אני רוצה שתתחיל לצאת עם בנות אחרות!"
והיא שנאה את השיחה הזו וכאבה מאוד בגללה. היא בכלל לא רצתה לפגוע בו או לגרום לו להרגיש לא רצוי באיזשהו אופן, אבל היא הייתה חייבת. היא רצתה בשבילו דברים טובים, היא רצתה שהוא ימשיך הלאה.

ואז הוא עשה את זה. ואז נולדה האובדנית שהשתלטה לי על הבלוג לפני כמה חודשים. לא כי כשהוא התחיל לצאת עם אחרות, היא הייתה מסוגלת לעצום עיניים פתאום ולראות את עצמה מתחתנת אתו, לא כי היא חשבה שאהבת חייה חומקת ממנה, אלא כי היא הבינה, באיחור של חצי שנה של ידידות-עאלק-אפלטונית, שברגע שתהיה מישהי אחרת בתמונה, האובדנית והבחור לא יישארו חברים. ואכן, לאבד אותו כידיד כאב פי אלף מלוותר עליו כבן זוג.

אז הנה מה שלמדתי מהסיפור הזה ואני חולקת איתכם: זה בסדר לרדת מהפסים לגמרי אחרי שקיבלתם החלטה מושכלת, מחושבת ולחלוטין מתבקשת, אפילו. אני עברתי לזכור רק את הדברים הטובים שהיו לנו כזוג, למרות שיש לי רשימה (פיזית!!) ארוכה בה מתועדים כל הדברים שלא יכולתי לסבול בו כבן זוג, וכל הדברים שחסרו לי בזוגיות עצמה. וזה לגמרי הגיוני מצידי - לאבד חבר טוב זה נורא ואיום. כשאתם עומדים לפני אירוע כזה ויודעים שהוא בא... אוי, פשוט נורא ואיום. אתם מנסים להתכונן לחיים בלי החבר הזה, יודעים שזה בלתי אפשרי, חווים חרדה חסרת פרופורציות (רעיון כמו "אני לא רוצה להתחתן אתו, אבל אם אני אתחתן אתו, הוא יישאר חבר שלי!!" הוא אחד התסמינים, במקרים כאלה) ואז מחליטים שכנראה עשיתם טעות. הרי איך משהו נכון יכול להרגיש כל כך רע?
זה פשוט; הייתי אנוכית ולא שמתי לב. אני (שמחה שאני) חושבת שזה לא קורה לי הרבה. הייתי אנוכית כשביקשתי ממישהו שדחיתי להישאר חבר שלי. הרי כל פעם שהתקשרתי אליו לשתף אותו במשהו או להתייעץ, כל פעם שקפצתי לסרט אצלו, כל פעם שגרמתי לו לחשוב עליי באיזשהו אופן, אילצתי אותו לזכור שהוא לא רצוי. ונכון שהוא איפשר את זה, אבל זו הייתה זכותו. זכותו לקוות שנחזור ולהישאר בסביבה בשביל זה. אני הייתי הפושעת בסיפור. אני ידעתי שאני לעולם לא ארצה, ובשלוות נפש מוחלטת, המשכתי להחזיק בו כחבר, כמעט בלי לחשוב על המחיר האסטרונומי שהוא משלם על הידידות המפוקפקת הזאת. (לא שאני חושבת שהוא לא קיבל ממנה גם דברים נפלאים, אבל התחשיב היה שגוי. הוא שילם מחיר מופקע).
ואני מצטערת מאוד מאוד על החודשים האלה. אני אומרת לכם את זה כי אני לא יכולה לומר לו. הוא ביקש להתנתק ממני כליל לפני כמה חודשים, והאובדנית ואני שיתפנו פעולה. נכון, איחרנו בחצי שנה, אבל בסוף הצלחנו לראות את טובתו לפני זו שלנו.

איך כל זה קשור לאב, כשהאובדנית נולדה חודשים קודם?
באב היה לו יומולדת. בגלל שהיינו ידידים שנים, זה היה סוגשל שוק שיום ההולדת שלו הגיע ואני לא מורשה להתייחס אליו. בחפשי אחר דרך להתמודד עם זה, מצאתי שאולי יעזור להכין לו מתנה בכל זאת, רק בשביל להוציא את זה מהמערכת שלי, ואז לתקוע אותה בתחתית הארון שלי, חסרת ייעוד. זה היה לפני שנסעתי לסין, ובגלל שבסין אפשר להרשות לעצמינו לקנות כלמיני דברים קטנים ומגניבים (חוקיים, תירגעו. אני מדברת על כלי אפייה קטנים. הוא אופה ממש מוצלח.), תפרתי שק מגניב שיכול להכיל אותם. אני לא שולחת אתכם לתפור, את השק אתם יכולים לקנות, היום אנחנו רק לומדים איך להכין כיתוב מבד. (מובן שהטכניקה לא מוגבלת רק לשקים...)

{יצירה זו פורסמה במגזין 'הלל', גיליון תשרי, עם טקסט מותאם לציבור הקוראות. כן, ב'הלל' המתנה הוכנה לחברה ולא לחבר. :) ובכלל, הטור מדבר על האובססיה שלי לימי הולדת ולא על מערכות יחסים. ובאסה לכם אם אתם עוד לא מנויים, תראו איזה זהב המעצבת הגרפית שלהם מוציאה מהתמונות האיומות שאני מצלמת:}

מה תצטרכו:

בדים בצבעים שונים
פליזלין
מספריים

אופן ההכנה:
הדפיסו את האותיות שאתם צריכים בשביל הכיתוב שבחרתם. סדרו את האותיות על חתיכת בד, וגזרו את הבד לפי כמה שתצטרכו ממנו. גהצו את חתיכת הבד שגזרתם, כשאתם מגהצים את הצד היפה של הבד, ומתחתיו מונח הפליזלין כשהצד הנוגע באחורי הבד הוא הצד הדביק והשכבה התחתונה ביותר היא הנייר המצפה את הפליזלין.
הפכו את הבד המגוהץ לפליזלין כך שהצד היפה של הבד מונח כלפי מטה ולפניכם הנייר. עכשיו העתיקו את שבלונות האותיות הפוך, כמו בכתב מראה, בשביל שכשתגזרו אותן, הן יופיעו נכון על הבד. גזרו את האותיות וסדרו אותן על משטח הבד שבחרתם. אחרי שפרשתם את האותיות כרצונכם, הסירו את הנייר מכל האותיות וגהצו אותן אל הבד. אחרי שכל האותיות מגוהצות למקומן, הפכו את הבד וגהצו גם מהצד השני.





 [רק הערה זריזה, כי הפוסט כבר ארוך: באותה טכניקה בדיוק, אתם יכולים לקלף את הנייר ולגהץ את האותיות לקיר. נשבעת, זה עובד.]




בכל מקרה, תודה שהייתם אוזן קשבת או כותל או תא וידויים, מה שבא לכם בטוב. אני תמיד אומרת לאנשים שאני לא נחמדה כמו שאני נראית והם נוטים שלא להתייחס אליי ברצינות. אולי הסיפור הזה יתקן קצת את הרושם שאני עושה?
אח, אם רק הלקאה עצמית הייתה שורפת קלוריות.

עד הפעם הבאה, היו טובים זה לזה (ואני! אני גם! למעשה, זה מופנה בעיקר אליי. אתם אחלה.),
התפרנית

יום שישי, 13 בספטמבר 2013

סוכתי הסוכה

שלום, אנשים יפים שכמוכם!

מה שלומכם? איך היה ראש-השנה-שבת? אכלתם יותר מדי? ישנתם יותר מדי? התחלתם את השנה החדשה במין חלחלה קיומית מקיפה? נהדר! כי ממש מעבר לפינה מחכה לכם עוד חג! הא הא!

אני החלטתי על שינוי אווירה כללי. את ראש השנה ביליתי בחיק משפחתי, על עוגותיה, ילדיה, ושלל מורכבויותיה. ואמא שלי. כפרה על אמא שלי. בכל מקרה, אחרי החג הזה, שהועבר במשפחתיות מסורתית, חשבתי שאולי יהיה נחמד לגוון, ולעבור להתמודד עם משפחה אחרת, על עוגותיה, ילדיה ושלל מורכבויותיה. מובן שמורכבויותיה לא יטרידו אותי כלל, הם הרי לא המשפחה שלי, הם מוזמנים לשבור את הראש עם הבלאגן שלהם, ושיעזבו אותי ואת העוגות שלהם בשקט, אנחנו נסתדר כבר. מפה לשם גם את שבת חול המועד החלטתי לבלות אצל חברים, ובגלל שאני במילא אישה ולא מחויבת באכילה בסוכה, נראה שאני לא ממש אתעסק בקישוט סוכה השנה.



אבל כמובן שכל זה לא נותן פטור לאף אחד מכם...


אז... מה יש לכם בבית?


The girl on the go היא מגניבה ומוכשרת (ומצלמת מדהים. אנחנו שונאים אותה.), והיא הכינה שרשראות לאיזו מסיבה.
אני די שמחה מכל השרשראות בפוסט הזה כי הן פשוטות להכנה ובאמת שאנחנו צריכים לרענן את רפרטואר-שרשראות-הסוכה במדינה הזאת. אתם יודעים על מה אני מדברת.
בכל אופן - אם יש לכם פאנץ' עיגולים בבית, אז מגניב. אם לא, אנא, אל תנסו לגזור מיליון עיגולים ידנית. לכו על צורה פשוטה יותר, כמו ריבועים או מעוינים (שלא נראים כמו ריבוע. כי ריבוע הוא גם מעוין, אבל לא כל מעוין הוא ריבוע?... בקיצור, מעוינים שלא כל הזוויות שלהם ישרות!), וגזרו אותם מנייר יפה. אם הוא דו צדדי - מגניב. אם לא - הצמידו צורה לצורה, כשהצדדים היפים בחוץ. כאן יש לכם שתי אפשרויות: לתפור אותם אחד לשני, כמו בתמונה, ואם אין לכם מכונה, אפשר להעביר מחט בקצה אחד של הצורה ואז בקצה המקביל שלה. גם עובד מעולה. (במידה ואתם לא תופרים אותם זה לזה, הייתי מדביקה בקטנה את שתי שכבות הצורה {בהנחה שהדפס הנייר אינו דו צדדי}, לפני שאני תופרת אותם ידנית.)

השרשרת הזאת נורא מזכירה לי דברים שראיתי בסין (המקור לא ברור):
איך זה עובד? רצועות מנייר מעניין (בתמונה מופיעות מפות, כמובן) שגזורות כך: הרצועה במרכז היא הקצרה ביותר, הצמד שסביבה ארוך במשהו כמו שבעה ס"מ (לא שזה עקרוני מאוד, רק צריך הבדל מספיק משמעותי בשביל ליצור את הבטן שם), והצמדים נעשים ארוכים מעט יותר ככל שמתרחקים מהמרכז, אולי בהבדלים של שניים-שלושה ס"מ זה מזה. כל הרצועות מהודקות בשני הקצוות.

עוד משהו שמשתלשל מהתקרה: {והנה, אני מנצלת את ההזדמנות לפנות אליכם בקריאה נרגשת - די עם כל קישוטי הקיר! תקשיבו, עם כל 176 הסנטימטרים שלי, אני עדיין מעדיפה להתכופף מדי פעם, מאשר להידחק על אנשים בסוכה קטנטנה מחשש שהשמלה שלי תיתפס בקישוטי הקיר ותאסוף אותם איתה בדרכנו. תחשבו, סוכות לפעמים לא מספיק גדולות בשביל כמות האנשים שהן אמורות להכיל, אז אל תאלצו אותם לשמור עוד 40 ס"מ מרחק מהקיר באופן קבוע, זה ניצול מקום לא נכון. תקרת הסוכה ממילא מיותרת, תנו לה להיות מרכז האסתטיקה. אפילו כשכולם ישובים, רואים יותר את קישוטי התקרה - אותם לא מסתירים אנשים בכסאות! תודה, אתם ממש יודעים להקשיב.}

אלה קישוטי התקרה של אליס (תודו, תודו שאתם שואלים את עצמכם עכשיו "אליס? הו דה פאק איז אליס?" ואם לא, אז אני באמת לא מבינה מה אתם עושים פה.), ומכינים אותם ככה:

מתחילים עם שמיניות בריסטול (או נייר יותר מתוחכם. כל דבר עם קצת עובי {אך עדיין - גמישות} יעבוד) וגוזרים אותן לרצועות באורך ורוחב שווים. אליס מספרת שהיא עשתה כדורים מרצועות באורך 28 ס"מ ורוחב 2.5 ס"מ וכדורים מרצועות באורך 21.6 ס"מ ורוחב 2 ס"מ.
מקבצים את הרצועות יחד ומחוררים, פעם אחת בכל קצה.
העבירו חוט צמר או סרט דק דרך כל הרצועות ואבטחו את החוט עם מדבקה או חתיכת סלוטייפ.
העבירו את החוט דרך החור השני.
משכו בחוט עד שהרצועות מתקשתות (אוקיי, וורד וגוגל אומרים שזאת לא מילה. שיקפצו לי.), ועשו קשר מסורבל בקצה. הוא נועד רק לוודא שהחוט לא יברח, זאת אומרת שהוא אמור להיות גדול מספיק בשביל לא לעבור דרך החור.
פרשו את הרצועות עד שתקבלו צורה עגולה. אליס אומרת שבשביל אחסון, פשוט סוגרים את המניפה ואורזים.

גורג'יסימו!
והם גם יכולים להיות קטנים ומנצנצים יותר, ואז אפשר לחבר את הרצועות בסיכות מתפצלות:


והפונפון! פנינו לעזרתה של המלכה השלטת מרתה סטיוארט ולהלן הממצאים:
קחו חתיכת נייר קרפ [או משהו קצת יותר עבה, כמו הניירות השעווניים (גם לא מילה!) ששמים לפעמים בשקיות הנייר הממותגות מכל מיני חנויות מפונפנות.. אתם יודעים למה אני מתכוונת?], קפלו אותה באקורדיון (2 ס"מ כל פעם, נגיד) ואז עגלו את שני הקצוות במספריים. הוסיפו עוד שבעה כאלה, אחד על גבי השני, מצאו את נקודת האמצע ושם קשרו חתיכת חוט (השאירו קצה אחד ארוך בשביל לתלות ממנו את הפונפון). עכשיו רק נשאר לפתוח ולבלגן את כל זה משני הצדדים ו-וואלה. פונפון.


 הפרידו את השכבות זו מזו, והעלו כל אחת בתורה אל המרכז. ארבע שכבות לכל חצי של הפונפון.

(אגב, אפשר גם מנייר עיתון גדול):

ובואו לא נזנח את גלילי נייר הטואלט שלנו, כן?
את זו אתם כבר יודעים להכין:

מועכים את הגלילים, גוזרים רצועות, צובעים אותן, מהדקים אותן זו לזו ומשחילים סרט דרך עלי הכותרת. את השרשרת הזו אפשר גם לתלות על הקיר, גבוה.

וזו אפילו יותר פשוטה להכנה:
צובעים את הגליל מבפנים בצבע אחד ומבחוץ בצבע מנוגד. לאחר הייבוש, נשאר לכם רק לחתוך גרפים מעוגלים כאלה מלמעלה למטה, ולתלות. ואני הייתי מדביקה נצנצים, כי ככה עשו בתמונה וזה יפה!

ואחרון חביב (איזה פוסט עמוס!), שגם הוא נורא סיני בעיניי (וחשבתי שבקושי הספקתי לספוג תרבות):
לוסי דילן מסבירה על הפנים, מתברר, בוא נעשה את זה בדרך שלנו. עם הרבה יותר מדי תמונות בשביל כל מי שנלחץ מההסבר הכתוב.

התחלתי עם פיסת נייר דו צדדית. אם תסתכלו היטב, תוכלו לראות את מידותיה על הלוח. החתיכה הקטנה רק נועדה להארות לכם את הצד השני של הנייר.
 מסירים רצועה ברוחב 2.5 ס"מ מהצד הקצר יותר ומניחים בצד.
לא מקפלים שומדבר! מודדים 2.5 ס"מ מאש ומתחתית המלבן, ומסמנים שני קווים מקבילים לצלע הארוכה של המלבן. אתם רואים את הפסים הוורודים שלי למעלה ולמטה?
יש לכם שתי נקודות "יצור חיתוך" - למעלה ולמטה. ביניהן אתם חותכים פסים במרחק 2.5 ס"מ זה מזה.
הפריע לי בהדרכה המקורית שלא התייחסו לזה - אם לא תחתכו החוצה את אחת הרצועות כמו שהראיתי בתמונה, רצועה אחת במוצר הסופי תהיה עבה פי שניים מהאחרות ולא תתעצב באותו אופן. אז תעשו כמו שאני עשיתי ובואו ביחד לא נסמוך על אף אחד אחר, יאללה? יאללה.
שימו לב איפה הדבק.



ברור? שתי הלשוניות שהשארנו, עם הדבק, נכנסות אל מאחורי החלק שלא הוצאנו ממנו רצועה.

נלחץ בעדינות על הגליל, והרצועות יתעגלו החוצה. לפעמים לא כולן, ואז רק צריך לעזור להן עם האצבע מבפנים.


עכשיו, אלה שהכנתי מההדרכה המקורית דומים מאוד, אבל יוצאים ככה, יותר זוויתיים:

בשביל להשיג כאלה, ההבדל היחיד הוא שאת המלבן המקורי שלכם אתם מקפלים לחצי לאורך, וגוזרים כשהנייר מקופל - את הקפל חותכים, אך עוצרים 2.5 ס"מ מהקצה הפתוח. כך:




 וככה נראים השניים יחד, בתמונה עקומה להפליא. (חברים, השעה 4 לפנות בוקר).

פיו, זה היה ארוך. נחתום:

שנה טובה, יקיריי. אבל ממש. עד קצות האצבעות, וסביב סביב.

גמר חתימה טובה,
התפרנית


hatafranit@gmail.com