יום ראשון, 27 בינואר 2013

לא פוסט פוליטי

כי כולם כותבים כאלה עכשיו, ואני - אני נונ-קונפורמיסטית.
טוב, אולי לא באמת.
אולי רק כמה מילים.
אולי אני אדבר על משהו אחר ורק ארמוז למה שאני באמת מתכוונת אליו... ערמומי.


בשבוע שעבר בחרנו נציגים לכנסת הבאה של מדינת ישראל. לא יודעת מה איתכם - אני תמיד מתרגשת במעמד הזה. זו הפעם השלישית בה זכיתי להצביע, אבל אלה הבחירות הראשונות בהן באמת התלבטתי למי.
צפיתי בכל תשדירי הבחירות, קראתי את המצעים של כל המתמודדים (ואני מתכוונת לכולם. כן, ממש ממש לכולם), התדיינתי עם מי שאפשר, אם מישהו סיפר לי בעצמו למי הוא מצביע - שאלתי אם יוכל לפנות כמה דקות בשביל לספר לי למה.
למדתי הרבה על הדברים החשובים לי באמת במהלך הבחירות האלה. גם צחקתי המון. מתברר שאין כמו ממים פוליטיים.

בעברי הלא רחוק נמצאות כמה שנים של קפאון התפתחותי. לא כי לא רציתי להשתנות ולצמוח, אלא כי חייתי במצב בו זו הייתה משימה מורכבת באופן מיוחד. ולא שלא התחלתי לחשוב ולהתעצב, זה פשוט שלא הרשיתי לעצמי לעשות שום דבר עם מסקנותיי החדשות. לא גרתי במדינה מוסלמית, אבל הייתי נשואה לנסיבות בהן לא צריך היה לעשות הרבה כדי לזכות לכינוי "פמיניסטית רדיקלית" או "רפורמית" או "אוהבת ערבים" או כולם ביחד. האמת, אני מקווה להיות פמיניסטית רדיקלית יום אחד (אני רק צריכה לוודא שהן מקבלות סטרייטיות לשורותיהן), אני משתייכת לזרם האורתודוקסי, מחבבת את הזרם הקונסרבטיבי, ומכבדת רפורמים (אבל כשלא רוצים להבין - הכל נראה אותו דבר), ואני אוהבת אדם. גזע או לאום לא נכנסים לשאלה.
מאז שהסרתי מעליי את השלשלאות ההן, אני מתחילה להתעצב לתוך התבניות וההגדרות שנוח וטוב לי איתן, אני מציירת מסגרות חדשות, אני קוראת דברים שכתבתי ב2007 או מאוחר יותר ויודעת שהיא ואני אפילו לא היינו חברות היום, וגם - אני בוחרת אחרת.
ואולי בגלל שהגעתי לבחירות האלה אחרי שינוי כל כך משמעותי בחיי, אולי כי הפעם הרשיתי לעצמי להאמין שדעתי משנה, אולי כי הפעם ניגשתי לקלפי בדילוגים - התאכזבתי כל כך.


פול דנו (Paul Dano) הוא אחד השחקנים החביבים עליי בשנים האחרונות. בסרט נפלא בעיניי, הוא אומר [לתסריטו המשובח של מייקל ארנדט (Michael Arndt)] "פאק תחרויות יופי. החיים הם פאקינ' תחרות יופי אחת אחרי השנייה." (תרגום חופשי ביותר שלי). {זו סצינה חזקה; הוא לא דיבר כמה חודשים קודם לכן, קורא הרבה ניטשה, אחר כך הם אומרים משהו על פרוסט - תראו. זה טוב.}
וזה בדיוק מה שהרגשתי ביום שלישי האחרון, בשעות הערב.
איך אדם בלי שום ניסיון בעשייה ציבורית, בלי שום מצע פוליטי ברור, בלי אג'נדה, בלי כיוון, בלי להיות מוכן להגדיר אפילו לאיזה צד פוליטי הוא נוטה - מקבל פאקינ' 19 מנדטים?! 19!
ובכן, מול אותו אדם התמודדו שתי נשים שחשו צורך להתפטשפּ מעבר לכל תו פנים וגיל, גבר שלא נראה כ"כ שונה מהקריקטורות האנטישמיות בהן הוא כיכב בחודשים האחרונים (צר לי, אחי. קבל שתי כוכביות - **), איש אחר שבלי קשר לאיך הוא נראה - הביא את זה על עצמו, ועוד כמה, נו.

החיים הם פאקינ' תחרות יופי. זה נכון כל הזמן, בכל מקום. בראיונות עבודה, בדייטים (הו, בדייטים) ולרוב זעזועי ויגוני, זה נכון גם בבחירות לכנסת.
אם כך, מעל במה מכובדת ונקראת-למדי זו, הרשו לי רק לומר - אחיותיי למין הנשי וחבריי הגייז (אוקיי, יש לי רק אחד, אבל זו לא הכמות - זו האיכות. ואני כמובן לא יודעת למי הצבעת. ואם אתה בכלל בקטע שלו. אוהבת אותך הרבה, על כל פנים.) - אפשר לעצום עיניים ולדמיין! אנחנו לא צריכים לראות אותו בlive עכשיו, בכל מקום, לאולי-ארבע-השנים הקרובות! אתן רוצות שהוא יעשה לכן נעים, לא שהוא יעשה לכן הצעת חוק!

אבל יהיה בסדר. יש לו ארבע שנים להוכיח שאני טועה (ואני מבטיחה לפרסם בעצמי את הפוסט הזה מחדש, אם וכאשר) או שהוא באמת יפשל מספיק (או יתכער ממש?) ותוצאות הבחירות הבאות לא יגרמו לי לרצות לתפוס את האזרחות הזרה שלי ואת שתי הרגליים ולהתחפף מכאן.


אז כדי לאזן את הזעם שלי על כלים יפים שאין בהם דבר, אני מגישה לכם הדרכה לכלים שכמעט לא רואים, ותכולתם משמעותית יותר.

מוכנים?

נתחיל בתודה גדולה לאשלי מהבלוג Make It & Love It. אני עושה שימוש משולב כאן בתמונות שלה ותמונות שלי. שימו לב שעל התמונות שלה יש קרדיט (והן גם יפות וחדות ומוארות כמו שצריך, אז אני באמת לא מבינה איך אפשר להתבלבל).

מה תצטרכו:
* בד. לא מתיח. לא חייבים עבה במיוחד, אבל גם לא שיפון.
* שעוונית שקופה (משומשת או חדשה) - אם יש לכם בחירה בין 'רגילה' ל'עבה' - קנו את העבה.
* פליזלין אופציונאלי (אפשר לוותר, כמוני, וותרנית, ופשוט לקנות בד עבה יותר כמו קנבס או דמוי עור {תראו בהמשך} או להשתמש בשתי שכבות כותנה לא עבה ולא לאחסן בסל שלכם ספרים. או בלוקים.)
* מנגנון פלסטיקי שמשתמשים בו כדי למתוח ולסגור שרוך כמו בתרמילים. זה התיאור הכי טוב שיש לי, וזה מה שביקשתי, מילה במילה, בחנות צמר וסדקית בקריית מלאכי וקיבלתי בדיוק את הדבר הנכון במחיר השולי של שקל וחצי.
* מכונת תפירה או חבר/ה שיודע/ת לתפעל אחת. תנו להם את ההדרכה הזאת, חיבוק גדול, הצעה לתשלום ו/או מתנה ותראו אם יוצא לכם מזה משהו.

קודם בחרו את גודל הסל שאתם רוצים. אני רציתי אחד גדול, הפכתי הר כגיגית, ושרטטתי את שפתהּ על בד. [אם אנשים יכולים "להפריד מוץ מתבן", לדחוף את "גילוי נאות" האומלל והחבוט בכל מקום, ו'לשכור' ו'להשכיר' בלי אבחנה - אני יכולה להחליט שככה בא לי להשתמש בביטוי הזה. מה, לא ככה זה עובד??]

גזרו את העיגול שלכם והבינו מה המידות שלו.
מקפלים את העיגול לחצי, מודדים את הקוטר, מתעדים, מכפילים את הקוטר בפאי (חברים, תישארו אתי, זה רק פאי, הוא לא יאכל אתכם.), ויש לכם את היקף העיגול. לחילופין, אתם יכולים לקפל את החצי שוב, למדוד, ולהכפיל את מה שיוצא לכם בשניים ואז בפאי. איך שבא לכם.
ועם הקוטר וההיקף תוכלו למצוא את כל המידות האחרות הדרושות לכם ולדעת בדיוק מה לגזור ממה, לפי הנוסחה האדירה של אשלי:
תחתית בד: איזה עיגול שבא לכם * 2
אם אתם רוצים להקשיח את התחתית, אתם יכולים לגזור פליזלין בד * 2, באותן מידות כמו התחתית, אבל זה סתם בלאגן, ואני עושה את זה בדרך הקצרה למטה
שעוונית: גובה - קוטר המעגל * 0.75, אורך - היקף המעגל + 1.3 ס"מ
חתיכת בד עליונה: גובה - קוטר המעגל * 0.75 * 2, אורך - היקף המעגל + 1.3 ס"מ
בד להכנת השרוך: גובה - 3.8 ס"מ, אורך - היקף המעגל + 10 ס"מ

יש? כולם ברחו אחרי שהם ראו את המתמטיקה?

אני אמשיך עם הקוראת הבודדת שנשארה אתי, אחרי שעזבו החשבונופובים (האמת - אני ברחתי איתם) וכל אלה שנעלבו בשם ההצבעה שלהן ליאיר לפיד. שיט, נפלט לי.

ככה נראות החתיכות הגזורות שלכם:
2 תחתיות, בד עליון, שעוונית, בד לשרוך ושתי תחתיות פליזלין שקשה לראות על הרקע הלבן
נתחיל ב(התעלמות מ)גיהוץ הפליזלין לתחתיות, ואז נצמיד את התחתיות זו לזו כשהחלקים ה"מכוערים" צמודים זה לזה (ז"א, הצד היפה של הבד נראה משני הכיוונים) בכמה סיכות, לא ממש על היקף העיגול אלא יותר פנימה - סביב ההיקף יהיו מספיק סיכות עוד מעט. שימו בצד לרגע.
נתפור את השעוונית באופן הזה - שני קצוות צמודים, תפר אחד כס"מ מהקצה, ועוד אחד לידו, בשביל חוזק נוסף:
ועכשיו אנחנו מתמרנים את התחתית לתוך השעוונית (התפר של השעוונית עדיין כלפי חוץ). אם השעוונית גדולה מדי,אפשר לעשות תפר חדש, פנימה יותר, בשביל להקטין את ההיקף שלה, ולגזור את השארית. שלי אכן הייתה גדולה מדי, ופשוט קיפלתי את השארית אל "קיר" השעוונית, ותפרתי ככה. יש לי חלק צר של שעוונית כפולה. לא רואים ולא מפריע.
רואים את הסיכות שמחזיקות את התחתיות יחד?

ויאללה, תופרים
תאמינו לי, מרגיש כמו לנסות לתפור קיפוד
עושים תפר זיגזג על כל העייסק אחרי שהוצאנו את הסיכות:
הופכים (כך שהתפרים עוברים פנימה) ומקבעים את המצב החדש עם האצבעות:
עכשיו לחלק הבד העליון.
תופרים בזיגזג את הדפנות הקצרות יותר, לחוד. מצמידים צדדים יפים זה לזה ותופרים תפר אחד, כשני ס"מ מהקצה. פותחים את התפר ומגהצים אותו פתוח.

מקפלים את החלק העליון של צינור הבד הזה אל החלק התחתון שלו, כשעכשיו אתם רואים את הצד היפה של הבד, ומגהצים!
עכשיו אתם תופרים קו לכל האורך, כס"מ וחצי מקו הקיפול המגוהץ, ואז פורמים בזהירות רק את החלק של התפר האנכי הנמצא בין התפר החדש שעשיתם הרגע לבין הקפל המגוהץ. הנה, כך:

עכשיו אתם מלבישים את החלק הזה על השעוונית באופן הזה:
הכפל המגוהץ-תפור-פרום-קלות צריך להקיף את תחתית הבד, והחלק הפתוח של הבד צריך להקיף את החלק הפתוח של השעוונית. תופרים יחד כס"מ מהחיבור העליון, הפתוח, וסוגרים הכל בתפר זיגזג.
יאללה, הפשילו את הבד העליון חזרה, כלפי מעלה, ובואו נכין את השרוך.
קפלו את הרצועה לאורכהּ, כשהיא מקופלת לחצי והצדדים הלא יפים של הבד נוגעים זה בזה. אח"כ פתחו את הקפל, גהצו שוב, קפלו את שולי הרצועה (הארוכים) פנימה אל הקפל שיצרתם הרגע וגהצו, עשו אותו הדבר בצד השני, קפלו הרבעים הצרים האלה זה לזה, גהצו ותפרו! התמונה מסבירה את זה יותר טוב?
שימו את קצה השרוך על סיכת בטחון, השחילו את הסיכה לאורך התעלה, הוציאו מהצד השני, הכניסו את שני צידי השרוך למנגנון המשיכה ועשו קשר בשרוך, כך שלא יברח החוצה מהמנגנון הפלסטיקי.
וסיימתם! (אלא אם כן שכחתי משהו, ואז סביר להניח שתצטרכו לפרק הכל ולהתחיל מהתחלה, אבל אם לא - סיימתם!)
ככה שלי נראים:
אני לא יודעת אם אתם יכולים לשים לב, אבל התחתית הכתומה עשויה בד דמוי עור, ואליה פשוט תפרתי עיגול באותן מידות מכותנה רגילה (הירוקה עם הנקודות הלבנות שראיתם למעלה), ווידאתי שהחלק הכתום ייצא בתוך הסל, כי אותו רציתי שיראו. זה הכל.
הסל בלחץ מהפלאש  




אני מילאתי את הסל שלי בשלל צעיפים סרוגים בידיה האוהבות של אמא שלי, וכובעי צמר, שקודם לכן השתוללו ברחבי הארון שלי.
 
[איפשהו אמא שלי חושבת לעצמה "בשביל תמונות בבלוג היא כן תסדר את הארון שלה... יפה, יפה, בסדר."]


אני יודעת שהרבה מכם לא תופרים, אבל אולי תוכלו להעביר את ההדרכה למי שכן, אולי הם אפילו יהנו ממנה, ואולי גם אתם נהניתם, בלי לדעת לתפור, אז כבר היה שווה.


שיהיה שבוע מבורך והלוואי שבאמת יש עתיד.

כאן לשאלות, כתמיד,
התפרנית

hatafranit@gmail.com

יום ראשון, 13 בינואר 2013

"בבטן יש חושך"

[אמא שלי אומרת לי כשאני לא מצליחה להפוך חביתה בשלמותה או כשדברים נחתכים לא-ישר, או כשהאוכל שלי לא מקבל בדיוק את הצבע שייעדתי לו. מובן שהיא יכולה להרשות לעצמה לומר את זה רק כי היא בשלנית מושלמת, ומובן שזה לא באמת אומר שהפרזנטציה לא חשובה, רק שהרגשות של הבת שלה חשובים יותר.]


פעם, לפני שנים רבות (לא כזה), בארץ רחוקה רחוקה (לא ממש), נולדה התקשרות מיותרת לחלוטין ביני לבין קבוצת אנשים מסויימת.
מסיבות שאינן תלויות בי, התקשרות זו כללה שבתות בחברת אותה קבוצה, על בסיס קבוע.

השבתות הללו לא נעמו לי כלל, משלל סיבות.

לא אפרט את כולן, כי לא נותרו לי מספיק שנות חיים בשביל מבצע כזה, אבל כן הייתי רוצה לשטוח טענה אחת בפניכם.

אוכל.

זו הטענה שלי. זו תמציתה, על כל פנים.

אוכל.

זה לא בלוג בישול. אני לא הולכת ללמד אתכם לבשל בזול וביצירתיות. אם אתה רוצים בישול בזול, זה לא פה, זה אצל, ובכן... - בישול בזול. [ואם אתם כבר קופצים לשם, מסרו נשיקות לבעלת הבלוג.]

חזרה לסיפור - פעמים רבות אחרי ששבתתי באותו מקום, כשהייתי מחליפה בגדים תוך כדי ריצה במורד מדרגות (מסוכן מאוד. לא לנסות בבית), בדרכי אל ספק מזון כלשהו, הייתי מתקשרת להתבכיין למישהו. פעמים רבות בחרתי באסתי, אחת מחברותיי הוותיקות ביותר (כן, התכוונתי לקרוא לך 'זקנה'). "למה, למה להשקיע באוכל כל כך מעט?!", נבחתי באוזניה, "אני לא יודעת מה את רוצה, אצלנו סעודות שבת עושים על טונה אדומה טרייה ועוגות קצפת", היא מיהרה להתגונן. "לא את, אנשים. אנשים בכלל."
"בגלל שיש להם הרבה ילדים", אסתי הבינה מיד על מי אני מדברת,
"אבל אצלכם יש אותו מספר ילדים", מחיתי,
"אז בגלל שזה עולה הרבה כסף", היא ניסתה שוב,
"אבל אני לא מבקשת טונה אדומה...", הבהרתי,
"אז בגלל שהם לא יודעים לבשל", היא נשמעה נואשת,
"אבל יש היום בלוגים שמסבירים צעד-צעד איך לבשל אוכל פשוט ונפלא שלא עולה כ"כ הרבה, רק צריך לרצות..."
"אז זה כי הם שונאים אותך.", היא הציעה,
"טוב, את זה אני כבר מוכנה לקבל", הודיתי.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון; אין לי בעיה עם אוכל פשוט. אין לי בעיה עם אוכל זול. אין לי בעיה עם מדף תבלינים שכולל מלח, פלפל ופפריקה. נכון, אני מחזיקה בקביעות 30 תבלינים, אבל אני לא מצפה מכולם לעשות את אותו הדבר, ואישית, אני חושבת שההרכב החברתי סביב השולחן חשוב יותר מהתפריט.

אבל את הטענות שהציגה בפניי אסתי שמעתי פעמים רבות מגורמים שונים, ואני חושבת שאוכל לעזור להפריך אותן.

אני יודעת שמתכונים רבים (בעיקר מנות אחרונות) עלולים לייאש את מי שאינו פוּדי ("משוגע לדבר" בהקשר של אוכל), ולא מחזיק בבית המון כלים משוכללים.
והאמת היא שכלי מטבח המיועדים לאפייה עולים המון המון כסף, ואף פעם לא יהיו לכם מספיק מהם, אם באמת תיכנסו לקטע.
שקיות זילוף עם שלל פיות, חותכנים, מריות, תבניות אישיות, קערות סופלה, מדחומים, כלים להכנת פרלינים או מערכת שלמה של צבעי מאכל... הצילו.

ואני אומר שוב - אני לא מבקרת אנשים שאין להם כל עניין להשקיע באוכל. (מלשון ביקורת, כן? אני מבקרת אותם אם הם מוצאים חן בעיניי. זאת אומרת, מבקרת אצלם, בבית שלהם. וואו, עברית קשה שפה!) אני רק רוצה לעזור למי שכן רוצה להגיש מנות אחרונות נעימות לעין, לפה, ולכיס, וחושב שזה בלתי אפשרי.

קדימה.


אם הבעיה היא זמן+כסף:

קחו את המתכון הכי פשוט ובסיסי לעוגיות שיש לכם בבית. נגיד... עוגיות חמאה?
כשתרדדו את הבצק, התייחסו אליו כמו אל חימר או דס. הוא יתפוס כל צורה שתרדדו עליו, ואין לכם צורך דווקא בחותכנים. אני לקחתי כמה מפיות תחרה שסבתא שלי סרגה, ואמא רידדה אותן לתוך הבצק:



 בשביל לקרוץ עיגולים השתמשתי בסתם כוס זכוכית.



עוגיות תחרה!
כך הן נראות אחרי אפייה
אם אין לכם מפיות תחרה, אפשר לרדד על הבצק ניילון בועות, אולי רשת מאיזה סוג... תתפרעו!

אם הבעיה היא כסף, אבל זמן פנוי יש בשפע:
נסו את אותו מתכון, של עוגיות בהירות כלשהן, ורדדו את הבצק. את הבצק יש לחתוך לרצועות לאורך, וליצור מלבנים, בעזרת סכין חדה. הסירו מכל מלבן את שתי הפינות העליונות, ובעזרת קש, חוררו כל עוגיה:

נכון, אלה תיונים קטנים!
ואחרי שהם ייצאו מהתנור, נקשור אותם בחוט (גוזרים חתיכת חוט, מצמידים את הקצוות זה לזה וקושרים. את הקשר מכניסים לחור של עוגיית התיון ואז ללולאה של החוט, עד הסוף), ואם רוצים, אפשר לגזור ריבועים מנייר יפה, למרוח פס דבק במרכז ריבוע הנייר, להניח את קצה החוט עליו, ולסגור עם הריבוע השני. הנה, כך:

זה פס דבק



 אחר כך, אפשר להמס במיקרוגל איזה שוקולד כהה שיש לכם בבית עם חמאה, ולטבול חצי מכל עוגיית תיון בשוקולד.


כן, זה חבל כביסה. לא הצלחתי לחשוב על רעיון טוב יותר. אם אתם מחליטים לעשות משהו כזה, הזמינו אורחים למטבח שלכם ותיהנו מפרצי צחוק אותנטיים ומשמחים במיוחד.
אל תשכחו להניח עיתונים מתחת לחבל הכביסה, כדי שלא תצטרכו לקרצף שוקולד מכל רצפת המטבח.
להגיש עם כוס תה, בכלים פשוטים לחלוטין, וליהנות מההתלהבות הכוללת:

אם מכינים אצלכם רולדת טורט, הנה הצעה לשדרג אותה:
זמן האפייה של רולדת טורט קצר במיוחד - 14 דקות בסך הכל. פנו לעצמכם עוד כמה דקות, והכינו ממרח קקאו. תרגמתי מתכון מספרדית, ולא יצא לי מושלם היחס בין החמאה (או מרגרינה) לשאר החומרים, אז אני משנה קצת:
60 גרם חמאה
20 גרם קקאו
20 גרם קמח
30 גרם סוכר
חלבון אחד
[אם אתם רוצים, אפשר לחתוך את כל הכמויות בחצי - אין לכם צורך בכמות גדולה כזו, ה"משחה" הזו מיועדת לקישוט בלבד.]

את המשחה מעבירים לשקית ניילון רגילה לגמרי.
משמנים את תבנית התנור, עליה מניחים נייר אפייה ואותו משמנים גם כן.

גוזרים את קצה השקית.
על התבנית מציירים עם משחת הקקאו. אם לא מתחשק לכם לצייר פריסטייל, חפשו בגוגל רקע לא מפורט מדי, הדפיסו והניחו אותו מתחת לנייר האפייה, כך תוכלו להעתיק אותו עם משחת הקקאו. כשתסיימו לצייר, הכניסו את התבנית למקפיא והוציאו אותה כשבלילת הטורט שלכם מוכנה.

 העלו תמונות שלכם בפיג'מה לבלוג!
 מורחים את המלית על הציור הקפוא שלכם,
מיישרים היטב,
ולתנור!
אחרי 14 דקות הופכים את הטורט על מגבת, והופכים שוב, כי בפעם הראשונה, הציור כלפי מעלה ואתם רוצים אותו הפוך. ומיד מגלגלים אותו לתוך עצמו, שיתפוס את הצורה.


מכינים קצפת (2/3 מיכל מספיק), פותחים את הרולדה, ממלאים בקצפת וסוגרים בחזרה.




אולי להגיש את מלית פאי התפוחים הקבועה שלכם בתוך תפוחים?

רוצים להגיש גלידה קנויה ומחפשים איך לפנפן את ההגשה? אני לא אשלח אתכם לקנות כלים יפים, אבל אולי תוכלו להכין אותם?
השתמשו באיזו תבנית שקעים שיש לכם. מורחים את בצק העוגיות מבחוץ ואופים כרגיל, והרי לכם, קעריות גלידה אכילות.
זה מזכיר לי שלשבועות, הכנתי קערות מרק אכילות!
אתם אופים חלות בבית? המתכון הרגיל שלכם יתאים. אחרי ההתפחה, מרדדים את הבצק קצת, הופכים קערות מרק על תבנית התנור ומשמנים אותן. את הבצק המרודד מעצבים על הקערות ואופים כשבתחתית התנור יש תבנית גדולה עם מים רותחים. האדים גורמים לקרום להיות ממש קשה, והמרק לא ייזל לכם דרכו.

הקערות האלה עלו רק כמה שקלים, והן כל כך מרשימות!


מה השורה התחתונה שלי?
אני אוהבת להשקיע באוכל. אני אוהבת אוכל שהשקיעו בו אנשים אחרים.
אבל לא כל המנות בארוחה צריכות להיות סופר מושקעות. להפך, אני חושבת ששילוב בין מנות פשוטות למנות מורכבות הוא הדרך הנכונה לבנות תפריט.
אני אוהבת להתארח אצל אנשים נעימים וחברותיים בלי שום קשר לאוכל, אבל חושבת שאוכל יצירתי יכול אפילו להיות נושא לשיחה, אם מתקשים למצוא אחד כזה.

אני יודעת. השורה התחתונה שלי היא שאם מתחשק לכם להשקיע בפרזנטציה של אוכל, אל תתייאשו מראש כי נדמה לכם שזה בהכרח חייב לקחת המון זמן ולעלות לכם המון כסף. יכול להיות שהפתרון הפשוט והזול נמצא מרחק שימוש ב"גוגל תמונות" אחד מכם!

והאמת היא שאם לא תגישו לשולחן חלקי עוף שעוד יש עליהם מספיק נוצות בשביל שהאורחים שלכם יתהו אם הם לא עומדים להמריא החוצה בכל רגע, מצבכם כבר יהיה טוב משל כמה אנשים אחרים...


חודש מבורך,
התפרנית