יום שלישי, 30 באפריל 2013

משתעממים!

ובפרק הנוכחי של "התפרנית מנסה להוכיח שהיא לא כזאת מגזרית, שהיא באמת כותבת לכולם, ושהיא רק רוצה גיוון בקוראים שלה" -

מדי פעם אני אומרת איזה משהו שגורם לכל דתי (פעיל או לשעברי) שעובר פה בטעות לדעת שאנחנו, ככה, "מאותו הכפר". סלחו לי על פרץ הרעוּת. אבל ההוכחה החותכת, הניצחת, שתגרום לכל ההוכחות הקודמות להיראות כמו אי-הבנה חיוורת היא זאת - לי אין מאיפה להשיג פקקי שעם.

תחשבו על זה רגע, תנו לזה לשקוע.

נכנסנו בדילוגים בחזרה לעונת החתונות (שזה, למעשה, כל הזמן, למעט הפסקות מתודיות סביב החגים, הזמן היחיד בו קל לרווקה לרחם על עצמה יותר מאשר בחתונות ממש. טוב, וספירת העומר). אם הייתי יכולה להתרוצץ בין השולחנות בחתונה ולאסוף פקקי שעם, זה היה יכול להיות נפלא, כי יש לי כ"כ הרבה תוכניות בשבילם, אבל אם אני אתרוצץ בין השולחנות בחתונה של דתיים, הכי הרבה שייצא לי מזה זה צלחת חד פעמית עם בורקס יבשושי, אוד מוצל מאש, ואולי מספר הטלפון של הבן של השכנה של סבתא של רחל, שעובדת עם מירה, שפגשנו במקרה בחתונה של בת דודה של נעמי, נו, את זוכרת!!

לחתונות שאינן של דתיים, אני לא הולכת. אין לי חברים חילוניים (אבל אם אתם חילונים, ואתם כבר פה - פליז תישארו, אני מבטיחה לאהוב אתכם!), פשוט לא יצא, וגם אם כן, אז בדר"כ מדובר בקשרים רחוקים, כמו עבודה, ואז אני לא הולכת כי אני שונאת חתונות, וסעיף (היעדר) הקירבה לזוג משמש כתירוץ טוב להבריז מהאירוע.

ואני כבר יודעת שאתם חושבים לעצמכם "אוי, נו, אל תכלילי, זה לא ככה בכל חתונה של דתיים!" ואתם צודקים. לא בכל חתונה של דתיים לא מגישים יין כלל, אבל זה היה המצב במרבית החתונות בהן אני הייתי, ובחתונות בהן כן נצפו בקבוקי יין על השולחן - מעולם לא נמצאו לי פרטנרים לשתייה!
ואז אני מרגישה לא נעים לפתוח בקבוק רק לעצמי. ואם אני אשתה לבד, יש סיכוי שבסוף אני עוד אסכים לקבל את מספר הטלפון של הבן של השכנה של סבתא של רחל, שעובדת עם מירה, שפגשנו במקרה בחתונה של בת דודה של נעמי, ולהתקשר אליו כבר מהחתונה, יען כי אני נמצאת בה לבדי, ומה יכול להיות יותר נורא, וזה פשוט חוסר אחריות.

ואני יודעת, אני יודעת, אתם גם כועסים על ההערה המרושעת על הבורקס - אבל אל תכעסו, היו אמפתיים במקום! אני נאלצתי להגיע לעשרות חתונות בהן הזוג ומשפחותיהם כבר הפנימו שבאמת אין שום צורך לשפוך את כל החסכונות שלהם על ערב אחד, אך למרבה הצער, לא הבינו שהדרך ההגיונית יותר לצמצם בהוצאות היא לצמצם במוזמנים, ולא להמשיך לערוך חתונות בנות 600 אורחים ולהגיש להם אוכל בצלחות פלסטיק שנראות מפתות יותר מהאוכל עצמו.


לא משנה. לא זה העניין. העניין הוא שהיה לי יומולדת ביום חמישי האחרון, וקיבלתי מתנה מנעה (הכלה עם הזר), שעשויה מפקקי שעם!

מה אנחנו רואים כאן?
הבסיס הוא מסגרת תמונה פשוטה. נפטרים מהזכוכית, ומדביקים (בדבק מגע או דבק חם) את פקקי השעם אל הבסיס (איפה שהייתה יכולה להיות תמונה, כשמהצד השני נמצאת ה'רגל' של התמונה). חוץ מזה, נעה גם הכינה לי פתקים בעבודת יד, כשעל כל אחד מהם קישוט אחר, שלה או לי יש קשר רגשי אליו. בתמונה - דקל, כמובן. נוף ילדותי. הברכה (שטושטשה) נכתבה על דף ספריה וינטג'י פחד, ואל כל זה נתלוותה גם קופסת נעצים צבעוניים.
ונעה מראה איך עושים דברים עד הסוף -


זו השקית שבה הגיעה המתנה! נכון שזה נפלא?

ובואו נסקר כבר כמה רעיונות אחרים שמסתובבים באינטרנט!

ב Crafty Nest הכינו משטח לדברים חמים (נכון שלפריט הזה יש שם אחר בכל בית?..). חוצים את הפקקים, מדביקים אותם זה לזה בדבק חם, משפשפים עם נייר זכוכית, אם יש צורך, בשביל שהגובה של כולם יהיה שווה, ואחרי הייבוש, אפשר להדביק סרט רחב מסביב.


Design Mom אחראית לחותמות האלה. היא גילפה סימנים עם סכין גרפיקאים לתוך החלק העליון של כל פקק ונתנה במתנה לחברה.


התמונה הזאת הגיעה מEtsy. זה וילון דלת. הוא הוצע למכירה בעבר וכעת כבר לא, אבל התמונה די מדברת בעד עצמה, אני חושבת, ואתם יכולים להכין משהו כזה בעצמכם. זה לא ממש הסגנון שלי, אבל אני רואה איך זה כן מתאים במקומות ולאנשים אחרים.


לוח עץ, דבק בניין, ציפוי לכה והרי לכם - לוח המודעות הענק של Project Rowhouse. 


סוזי מ Suze Geeks Out עשתה אותו דבר כמו נעה, רק שהיא קנתה מסגרת גדולה, צבעה אותה בספריי צהוב, והדביקה את הפקקים בדוגמת שברון


תקשיבו, אין מה להוסיף. קסום, העסק הזה.

אני מפצירה בכם לצאת ולנסות משהו מזה, והנה המייל שלי, כרגיל, לשאלות, הזמנות לחתונות שמגישים בהן יין או מספר טלפון של בן של מישהו - hatafranit@gmail.com

(אה, אגב אחד קטנטן - ביום חמישי שלפני האחרון, הגיעו לתומם חודשיים וקצת של לימודי נהיגה, ועוד שנים של סבל סביב הסוגיה, כשעברתי טסט. ראשון. על ידני. :) תודה, מזל טוב גם לכם.)


שרב נסבל ואהבה רבה,
התפרנית

יום שני, 15 באפריל 2013

על ימי הולדת ועצמאות


[פוסט זה פורסם בגרסה מקוצרת בגיליון אייר של מגזין 'הלל'.]

כשחיפשתי מה לכתוב לחודש אייר ולרגל הופעתי הראשונה בירחון (נו, סיפרתי לכם על זה!), הייתי צריכה לבחור לאיזה יום להתייחס מבין כל הימים המיוחדים בחודש הזה. כמה מהם מיוחדים לכולם, אבל אחד מהם מיוחד רק בשבילי. יום ההולדת שלי חל בדיוק באמצע החודש, והוא ההשראה למדור שלי הפעם.

כשהייתי ילדה אהבתי מאוד סיפורי מסעות, במיוחד את אלה שמזכירים בהם כדורים פורחים. המסעות האלה, חובקי העולם וההרפתקניים, היו הבסיס לכל החלומות שלי, כנראה בעיקר כי הם היו חלומות לא מושגים בגילי הצעיר, וכי הם העידו שהיו אנשים שאכן הצליחו לברוח מהחיים ומהזהות שלהם. אני אפילו לא יכולתי לדמיין שיבוא יום וגם אני אטייל ביבשות אחרות ואפגוש תרבויות שונות. הקסם הזה עטף את שנות ילדותי, והמחשבה שאפשר להחליף כל מציאות באחרת רק על ידי שייט ממושך באוניה או קפיצה לתוך כדור פורח הייתה מנחמת מאוד.
{זכרו שבאותה תקופה, אמצע שנות ה90 של המאה הקודמת, לא היה אינטרנט (לפחות לא בשימוש ביתי), ואנשים היו פחות או יותר לגמרי תלויים במיקום הגיאוגרפי שלהם. אי אפשר היה להחזיק עשרות חברי פייסבוק שיגיבו בדאגה טקסטואלית לכל סטטוס סתום שלך (ע"ע "אוף, נמאס לי מבני אדם" או אפילו רק אמוטיקון ":-("), אי אפשר היה להתכתב עם אנשים בפורומים על הנושאים שמעניינים אותך, ובהחלט אי אפשר היה להתאהב בפרסונות יוטיוב ולנהל אתן מערכת יחסים דמיונית. לא שאני עושה את זה היום *שיעול* *שיעול*.
גם אי אפשר היה לשלב כדורים ואלכוהול בחוסר אחריות, להתעלף מול 'גוגל תמונות' ולהתעורר כשאתה בטוח שאתה בהוואי. לא שאני עושה את זה היום *שיעול* *שיעול*.}

על כל פנים, הילדות שלי לא הייתה סופר-כיפית, אם לדבר בלשון המעטה, והייתי קוראת אז ספרים בעשרות. כשילדים אחרים החלו לטוות לעצמם חיי חברה, אני כבר הספקתי להתייאש מכל הקונספט (ולא שלא רציתי! אז עוד לא הייתי צינית ומרירה. זה היה פיתוח שהושלם בשלהי תקופת בית הספר היסודי הכה מייסרת). הייתי קוראת ספר אחד שמצא חן בעיניי ואז, בשיטתיות, הייתי קוראת כל ספר אחר מאת אותו סופר, ולא סרה ימין ושמאל עד שסיימתי. מזל שכבר אז היו לי זרועות ארוכות בצורה לא פרופורציונלית, כי זה לא היה פיקניק לסחוב מהמדף לדלפק את כל ספריו של אריך קסטנר ככה, בפעם אחת.

לרוע המזל ולמרבה הצער, הוריי הסכימו לשלוח אותי הרחק מהבית לפנימייה, ובכתה ט', החיים שלי התחילו מחדש, וקריאת ספרים פינתה את מקומה לטובת פיתוח חיי חברה שמחים ומלאים, ומפגשים עם עשרות בנות מופלאות ומעניינות מכל חור בארץ. מאז יש לי הרבה פחות זמן לספרים.

בכל מקרה, לענייננו - עד היום אני מוצאת שמראה כדורים פורחים ממלא אותי בהתרגשות ובתחושת חופש. אני לא יודעת אם זו הצבעוניות של הכדור הפורח, הגודל שלו, האפשרויות שהוא מייצג או פשוט העובדה שכדורים פורחים לימדו אותי לחלום.

לכבוד יום ההולדת שלי, רציתי לחזור לבוסס קצת בחולמנות ילדותית, דרך כדורים פורחים. שיניתי את גורלן של כמה נורות שרופות ופקקי פלסטיק, והנה אני חולקת איתכם את הרעיון.

מה תצטרכו?
נורה שרופה
פקק פלסטיק
שאריות בדים צבעוניים
חוט צמר
סרט סאטן צר
דבק חזק
דבק פלסטי מהול במים ביחס של 1:1
צבע ספריי

גזרו עלים מכמה בדים. האורך שלהם צריך להגיע מהקודקוד לתחילת החלק המתכתי של הנורה.
קשרו חוט כלשהו סביב ההברגה של הנורה. (בשביל שכשתסיימו למרוח עליה דבק, תוכלו מיד לתלות אותה על משהו עד שתתייבש.)
מרחו דבק מהול במים ביחס של 1:1 על הנורה, והדביקו עלה אחד. את העלה כסו בדבק מהול (הוא נספג לתוך הבד). המשיכו להדביק עד כיסוי הנורה.
יבשו את הנורה לגמרי, ועטפו בניילון את החלק שסיימתם לעבוד עליו, איפה שכל הבדים היפים נמצאים. צבעו את ההברגה המתכתית בספריי. מצמר בצבע ניטרלי, גזרו שני חוטים באורך שווה. עשו קשר באחד מהחוטים, כזה שישאיר לכם לולאה במרכז ושני זנבות שווים באורכם. הדביקו את בסיס הקשר לקודקוד הנורה בדבק חזק יותר (אני אוהבת מאוד להשתמש ב- Universal Gel של חברת Scotch), מרחו פס דבק ישר עד ההברגה והדביקו אליו את החוט. את החוט השני קשרו אל תחילת הלולאה והורידו את הזנבות אל בורג הנורה באותו אופן.
חוררו פקק בקבוק בארבעה חורים במרחק שווה, השחילו את ארבעת הזנבות דרכם וקשרו. הדביקו סרט סאטן מעל ההברגה כדי לאבטח את אחיזת חוט הצמר בנורה ולהסתיר את מה שקצת פחות מסודר.

הכדורים הפורחים יכולים להרכיב יחד מובייל או להיתלות בתפזורת. תתחדשו.




מכסים את הנורה בשביל לצבוע את הבורג


בינתיים הכדורים הפורחים שלי תלויים בחדר, ואני מקווה למצוא להם ייעוד בהמשך.




ימי הולדת שמחים ביותר לכל ילידי אייר. כִּיף! אנחנו מזדקנים! שתקבלו אחלה מתנות ושתלבשו את הבגדים הכי יפים שלכם בדיוק ביום שיחליטו לערוך לכם מסיבת הפתעה.

ויום עצמאות שמח, לכולנו כמדינה ולכולנו כיחידים, היכן שאנחנו זקוקים לעצמאות הזו,

התפרנית





יום שני, 1 באפריל 2013

April Fools' Day

או "יום השוטים" או "יום הכזבים הבינלאומי" או סתם "האחד באפריל". מה שבא לכם.


בגלל שאני שונאת מתיחות, אני לא אכתוב את הפוסט הזה כרגיל ורק בסוף אתוודה ש"כל הנ"ל הם רעיונות איומים", אני אספר לכם מראש שבפוסט הזה אני חולקת איתכם מעט מהדברים האיומים שאני נתקלת בהם בתהליך צריכת המידע העיצובי שלי, דברים שגורמים לי לחשוב "רגע, זו מתיחה? מה התאריך היום? מי הגוף המממן מאחורי זה?" וגם - "למה, אלוהים, למה???".


בשונה מטעויות אופנתיות, שאותן קשה להגדיר כהצלחה או כשלון בצורה אחידה, כי אופנה משתנה כל הזמן וה'מזעזע' של אתמול הוא ה'אובר-שיק' של מחר, לגבי כשלים בתחום היצירה ו/או המיחזור, אפשר למצוא הסכמות רחבות בהרבה שיישארו לאורך זמן.

בכל אופן, בגלל שעיצוב ויצירה הם העיסוק המרכזי שלי, אני מבלה שעות בלימוד עצמי, כמעט כל יום. כשאני מסתובבת ממקום למקום עם הפרצוף במחשב, אני לא משחקת - אני לומדת! למזלי, הלימודים שלי מסתכמים ב"להסתכל על דברים יפים וצבעוניים ופוטוגניים כל היום ולהבין איך עושים אותם, ואם אפשר, אז גם בעלות נמוכה יותר", ולמרות שאני נהנית מזה מאוד, אין ספק שגם אני זקוקה לאתנחתות קומיות.



וכאלה, מתברר, יש בשפע. הנה כמה מהמקומות הראשונים ברשימה שלי:


זו ציפור? זה מטוס? לא, זו שקית צ'יפס שעשו ממנה סרט לשיער!
ואם אתם חושבים שרעיון כזה לא יכול להגיח ביותר מראש אחד, חכו רגע עם פרץ האופטימיות.




מהפרוייקטים האלה שגורמים לכם לתהות האם המצולמים אכלו את תכולת השקית או עישנו אותה. מה הם חשבו לעצמם?!

ומה חשב לעצמו מי שהחליט למחזר כך גפיים של בובות?

"משפחת אדאמס, עיצובים מורבידיים מאז 1937"
אני לא יודעת אם זה בגלל שאני נכדה לשני ניצולי שואה או שהסיפור הזה מבעית ברמה אוניברסלית בין-דורית.

ואני לא לגמרי בטוחה למה אני מתנגדת לרעיון הזה, אבל תשפטו לבד. זה מה שמשפחה אמריקאית אחת עשתה עם עגלת סופר:
אני לא יודעת, אולי אם הם היו מפרקים את אחד מקירות העגלה ומשתמשים רק בו כרשת צלייה.. העובדה שהם נמנעו מלפרק אותה רומזת שהיא עדיין משמשת בשני תפקידים... הולכים לסופר, קונים עוף, מגלגלים אותו הביתה ומעלים אותו על המנגל! אם כבר ייעול, אפשר להפוך את העגלה עם הגלגלים למעלה ולגדל בתוכה את התרנגולת. לול קטן ואינטימי.

ואחרון חביב, ישראלי ועדיין כשר-לפסח, קבלו את מה ש"וואלה!" החליטו לפרסם כטור רציני לחלוטין, במדור "בית ועיצוב" שלהם. זה מרכז-שולחן ממצות וספוגים עם פרחים ודברים. לא יודעת. פשוט תראו. [תודה לאודיה]
"חברו ספוגי פרחים בדבק חם ושברו מצות (צילומים: נמרוד סונדרס)"
"הדביקו את המצות על סרט סטן שהוצמד לספוגים"
"נעצו פרחים על חלקם העליון של הספוגים"
"בחרו בפרחים נמוכים בעלי ראשים פתוחים ומלבלבים"
"שתלו בין הפרחים אגוזי פקאן"
"נעצו בין הפרחים והאגוזים פרפרים קטנים וצבעוניים"
"על הצלחות הניחו מפיות וחבקים מסרטי סאטן"

ואני מבטיחה לכם שהפעם הזעזוע שלי לא קשור לזה שאני נכדה לשני ניצולי שואה. מילא השחתת האוכל, מה זה הדבר הגרוטסקי והמזוויע הזה?! מרכז שולחן כזה יגרום למפגן הרוטט שהוא הרגל הקרושה שהייתה מכינה סבתי ע"ה להיראות כמו טלה בן יומו, מנמנם בדשא מכוסה טל, על רקע שקיעה וקשת-בענן שאיכשהו, בניגוד לחוקי הפיזיקה, מצליחות להיראות בו זמנית!



ובכן,
אני מקווה שגם אתם השתעשעתם מהסקירה הבכלל-לא-שיפוטית הזו, ואני עוד יותר מקווה שהאינטואיציה שלכם לא תאפשר לכם להפיק מפגעים עיצוביים כאלה בעצמכם. אולי אני יכולה לתת טיפ אחד בכל זאת, שיעבוד נוסף על ההיגיון הבריא שלכם - אם מתחת לאייטם, יותר מ50% מהמגיבים כתבו דברים כמו "מזעזע", "מחליא" ועוד כהנה וכהנה - אל תיקחו את הסיכון. חפשו רעיון אחר.


אם גם אתם נתקלתם ברעיונות שגרמו לכם לחשוב שאין מצב שמי שפרסם אותם אכן התכוון לעשות זאת, שלחו לי אותם (hatafranit@gmail.com) או העלו אותם לעמוד הפייסבוק, שכל הכיתה תצחק.


ואנצל את הבמה כדי לאחל יומולדת שמח ביותר לליאור, מתומכיו ומעודדיו הראשונים של הבלוג, וחבר ואיש טוב בפני עצמו. שיהיו לך מלאן דברים טובים.

ולכולכם - תרבחו ותסעדו או משהו (אני פחות אשכנזייה משאתם מדמיינים אותי. באמת.), ושתהיה לכם חזרה-לשגרה נעימה ומבורכת,

התפרנית