יום שני, 24 ביוני 2013

פרפרים וכאבי לב

[פוסט זה נכתב אתמול, ולקחה לי יממה להחליט שכן, אני הולכת לפרסם את הטקסט המגה-אינטימי, חשוף ופגיע הזה, כי ככה אני חיה את החיים שלי. וכי, בינינו, מה יש לי להפסיד.]

שלום, ילדים חמודים.

(סלחו לי על הפנייה הזו, חזרתי לפני כמה שעות מיומולדת בכתה א', של הילד הכי אדיר עלי אדמות. אתם זוכרים אותו. ובכן, גדל בשנה, האפרוח).

המתוקי שלנו בן 7 עכשיו, שזה ענק ועצום, והוא גדל כ"כ מהר. הוא עדיין נסיך קטן, הוא עדיין שובב, עדיין יש לו דמיון פרוע ואנרגיה בלתי נדלית, אבל הוא גם מרגיש לי פתאום נורא גדול.

אין לי המון אחיינים (בדיוק ארבעה, אחד מהם עוד לא זכיתי אפילו לרחרח), ומתוכם, מסיבות קוסמיות שאינן לגמרי מובנות לי, יש לי קשר ממש מיוחד דווקא עם גל. (אל תקראו לשירותי הרווחה, אני משוגעת גם על האחרים.)

גלי (להלן: גלו'ש, הנסיך, גלילאו, ופחות או יותר כל כינוי/תואר/שם-עצם-משדר-חמידות אחר) נולד שבועיים לפני שהתחתנתי. זה היה מזמן. לפני שבע שנים כזה. בדיוק, כמעט. הי, ממש לפני יומיים. על כל פנים - הגיל שלו וגיל הנישואים שלי תמיד נמדדו בראש שלי ביחד. אחרי ארבע שנים, הנישואים שלי באו אל סופם הרשמי. גלי, כמובן, המשיך לגדול ולהתפתח, ולמרות שניסיתי להיאבק בזה, החיוּת שלו, היופי הבלתי אנושי, מבפנים ומבחוץ, היו עדות תמידית למה שקמל ונבל ונתכער כל כך בחיים שלי, אט אט, לאורך ארבע השנים הראשונות של החיים שלו.
לצערו, אחרי הטלטלה ההיא בחיי, הייתי במצב... ובכן - נזקק. ובגלל שהדבר האחרון שרציתי לעשות אז היה לדבר, פניתי אל הצעיר באחייניי (מאז נולדו עוד שניים), ושללתי ממנו כל זכות בסיס. או לפחות הגבלתי אותו תנועתית לחלק ניכר מהזמן. הוא יישב אצל הפסיכולוג עוד הרבה שנים, אולי יעבור טיפול בהיפנוזה, ובסוף הוא ייזכר שלאיזה חצי שנה, דודה שלו חיבקה אותו כל הזמן, וזה גרם לו לפתח משהו כלשהו. אלוהים יודע. אני אקח אחריות מלאה.

עוד אל תוציאו את הממחטות, כי למרבה הגיל והפליאה, התגברתי על כל זה די מהר. או לפחות - ממש חשבתי שהתגברתי על כל זה. שזה טוב כמעט כמו. אחיין שלי שוב היה רק ילד ולא מצבה חיה לשום דבר.

פצחתי בזוגיות חדשה, שהייתה ממש תמונת מראה לקודמת, והרבה זמן הייתי ממש ממש מאושרת.

עד שהאני המובסת, המיואשת, המתקשה לבטוח, לקוות, ולחלום, (ביני לבין עצמי, ברוב הרסנות עצמית ותיעוב אני קוראת לאלטר אגו הזה שלי "הגרושה". היא מעשנת סיגריות דקות ויש לה תסרוקת גבוהה ומוגזמת) הרימה את ראשה המכוער והתחילה לחבל בהכל. כל מיני אמירות ששכנעתי את עצמי שאני אומרת בסרקסטיות או באירוניה (מי שלא שמע אותי אומר שנישואים הם המקום אליו אהבה הולכת בשביל למות, לא עמד לידי חמש דקות ברציפות) כבר לא נשמעו מבודחות כל כך.
ככל ששמחתי יותר בזוגיות ובאיש שהיה שלי, כך חיפשתי דרכים ותירוצים להימלט מהם. במוחי הרומנטי רקחתי מחשבה שתמציתה היא "בוא נעזוב את זה כשזה עוד ממש יפה, לפני שזה נהרס כליל". הרי כבר חשבתי פעם אחת שאני יודעת מה אני רוצה, ואמנם עברו מאז הרבה שנים, ואני אולי מעט מפוכחת יותר, אבל כמו אז, למה שלא אתבדה גם היום?

הדבר הנהוג הוא לפנטז ולפחד לפעול כי הפנטזיה יפה מהמציאות. אני הייתי במציאות יפה מפנטזיה. מובן מאליו, אם כן, שהייתי צריכה לארוז אותה תחת כיפת זכוכית, לשכנע את עצמי שהיא טובה מכדי להיות מציאותית, טובה מכדי להישאר טובה, ולהשיב אותה לחדר הפנטזיות השמור.


מה אני עושה בזמן שחלף מאז? ובכן - מתפכחת ומתחרטת. ומתגעגעת. לא רק למה שהיה לנו, אלא למה שיכול היה להיות. ואני רוצה לכתוב לכם תיאור מפורט ומופלא שלו, אני רוצה להגיד באיזו יסודיות אהבתי אותו (ועדיין), אבל אני חוששת ששום מילים לא יכילו את כל זה באמת, וגם כי פרוייקט כזה, סביר להניח, יהרוג אותי.

אז למה אני טורחת לספר את כל זה בכלל?

ובכן, כי ילד היומולדת שוב מייצג משהו יותר מאת עצמו. ביום ההולדת הקודם שלו, לפני שנה, הייתי ממש שמחה, ואת מתנת היומולדת שלו אז הכנתי עם מישהו שאהבתי (ושוב, המילים קטנות ומוגבלות). והעניין הוא שלא משנה כמה היו מחמיאים לי על דברים שהייתי מכינה, רק כשהוא היה אומר "וואו, אהובתי, זה כל כך יפה" - רק אז הייתי באמת שומעת, ובאמת יוצאת לאן שזה לא יהיה בטוחה בעצמי. עכשיו אני יכולה רק לעצום עיניים ולדמיין אותו מתרגש מהיצירתיות שלי, מעודד אותי לחלוק אותה עם אנשים אחרים.


ובכן, בלא הקדמות נוספות, הנה השפרצת היצירתיות התורנית. הכנתי שקיות הפתעה מיוחדות ליומולדת של הפיציק:

זה כל מה שתצטרכו: מנקי מקטרות, משהו שחותך אותם, אטבי עץ, עיניים זזות (הגודל הקטן ביותר!), דבק, שקיות צלופן עם פס דבק ומשהו צבעוני למלא בו את השקיות. (3 ק"ג של סוכריות ג'לי הספיקו לי למילוי 28 שקיות).
בסרט נע הדבקתי זוג עיניים לכל אטב.
עם צבע אקריליק ציירתי נקודות קטנות על כל האטבים.
בזמן שהצבע מתייבש, ממלאים את השקית כדי חצי, מרוקנים אותה מאוויר ומדביקים את הפס. מחלקים את הסוכריות מחדש בתוך השקית, ועושים סיבוב אחד בין החצאים. את הסיבוב מהדקים באטב.
כל מנקה מקטרות חוצים לשניים, מקפלים את החצי לשניים ומגלגלים פנימה מעט כל אחד מהקצוות כדי ליצור את המחושים. את המחושים אין צורך להדביק, פשוט נותנים לאטב לתפוס אותם.



ואז השקעתי בכם וצילמתי גם קצת באור יום:





הילדים נורא התלהבו מהשקיות. להפתעתי, הם הצליחו להתאפק ולא לפתוח אותן ולהתחרע על הסוכריות, בשביל לא להרוס את הפרפרים.
חוץ מזה, סבתא (של ילד היומולדת) ואני גם הכנו עוגת נחש, לבקשתו של הקופיף.
זה התחיל משתי עוגות בסיר פלא וחצי תבנית מלבנית.
 חציתי את העוגות העגולות ופיסלתי ראש נחש מהחלק המלבני וזנב בקצה השני.
 אמא ציפתה את הנחש בגנאש שוקולד.
 הכנתי לו עיניים ולשון (סתם ממתק גומי שגזרתי בו משולש).

בסוף החלטתי לצייר עליו דוגמה נחשית בקצפת.


אז זה הכל בינתיים.
{ואני כבר שומעת חברים שלי נחרדים מרמת החשיפה בפוסט הזה. ובכן, מודאגיי, מנסיוני העשיר - כשבחרתי להסתיר משהו שאכל אותי - לרוב זה נגמר רע. לרוב, למען הדיוק, זה לא נגמר כלל. המשכתי לבוסס ביגוני שנים, כשאם הייתי משתפת קודם, ייתכן שהייתה מתערבת לטובתי איזו עובדת רווחה, אולי איזה חבר היה אומר בדיוק את מה שלבד לא הצלחתי להגיע אליו, ואולי רק היו נותנים לי את החיבוק האחד הזה, שאפילו לא הבנתי כמה אני צריכה.
אז אל תדאגו. כל עוד אני לא מפרסמת את קוד הכניסה לחשבון הבנק שלי באינטרנט - אנחנו בסדר.}


שיהיו לכולכם ימי הולדת נפלאים, חפים מכל תוגה והרהורים אובדניים. ותזכרו, זה רק עוד שנה שחלפה. זה באמת באמת בסדר. ואם זה לא ממש בסדר, ואתם סנטימנטליים כלפי תאריכים כמוני, ובכן, בשביל זה יש עוגות שוקולד.

חיבוק טקסטואלי אישי ואמיץ למי מכם שאולי בדיוק זקוק לו,
התפרנית

יום שני, 17 ביוני 2013

חיי מדף

שלום, חביביי.


שבוע הספר שמח! או יותר - חודש הספר, טכנית, מבחינת מבצעים. אז אני לא בדיוק מאחרת ביומיים.

ובכן, אני נהניתי ביותר. קניתי כמה ספרים חדשים (הייתי קונה יותר, אבל פה תפרנים, כן?), פגשתי חובבי ספר מלבבים, וניצלתי את המאורע לבילוי משפחתי כולל (כשב"כולל" אני מתכוונת - אנשים שיש להם קשר דם אליי, ורוני אחת, שאיתה רק בטעות אני לא חולקת גנים).

כשחזרתי הביתה, ביליתי עוד שעתיים בסידור הספריה שלי מחדש. היא תמיד מלאה עד אפס מקום, וכל ספר חדש מאתגר את התפיסה המרחבית שלי ואת הסכם הסטטוס קוו ביני לבין הדיירת השנייה בבית. להלן: אמא. :)


בגלל שאני עובדת במשרה מלאה עכשיו (מה?? איך לא סיפרת?? אלה חדשות חדשות ממש.), יש לי מעט מאוד זמן ליצור בפועל (אתם יודעים שמשרה מלאה בימינו היא 43 שעות עבודה?), אבל כן יש לי קצת זמן פה ושם, כשאני מעולפת מיום עבודה ארוך ומהתעמלות בוקר (יימח שמי וזכרי על ההחלטה הזו), לחפש דברים מופלאים באינטרנט המופלא, ולפנטז על היום בו יהיה לי בית קטן וחבוט משלי, עם מרזב דולף ו-12 חתולים, ושלל מדפי ספרים סופר מגניבים.

בינתיים, למקרה שלמישהו מכם יש זמן ליצור בפועל, אני אחלוק איתכם מממצאיי השיקיים.

[למרבה המזל, התמונות די מדברות בעד עצמן, אז לא תצטרכו לקרוא טקסט אינסופי של הנחיות טרחניות. אם בכל זאת יש לכם שאלות, אתם יודעים איפה למצוא אותי, נכון? אם לוקח לי זמן רב לענות, אנא, סלחו לי. אני עובדת נורא נורא קשה, אבל משתדלת לענות לכולם, בסוף. - hatafranit@gmail.com]



כל מה שאתם צריכים בשביל המדף הנעלם המגניב הזה זה ספר שלא היה צריך לצאת לאור מלכתחילה (אם אתם צריכים המלצות, כפרה עליכם, רק תשאלו).

זה כבר כולל ציור קיר (או מדבקת קיר!), אבל זה כה מגניב. (המדפים תלויים על הענפים המצויירים. מצאתי רק תמונה קצת מטושטשת).

זה מאוד מצער, אבל אין לי מושג איך קוראים לכלי העבודה החלוד והוינטג'י הזה.


אוקיי, זה קנה אותי לגמרי. צינורות!


פשוט מפרקים משטח עץ ומרכיבים אותו אחרת. יותר פשוט משל איקאה.


אז זה סולם עץ מהמם, שהבריגו אל השלבים שלו פיסות עץ. מה שמבאס אותי בו זה שאני מעולם לא ראיתי סולם מוטל ברחוב (לא כזה שיכולתי לקחת בלי שירדפו אחריי, על כל פנים.), ואני בטוחה שהמחיר המקורי של סולם כזה יהיה גבוה למדי.

זה, לעומת זאת - היסטרי. אלה קביים ממש ישנים שהבריגו מדפים לבנים לתוך נקודות לאורכם. זה כמובן מבנה יציב לגמרי.

ואת זה העליתי בשביל להוציא לעצמי את העיניים. יום אחד יהיה לי מסור חשמלי. אני אקנה עץ זול וארכיב ריבועים פשוטים ואסדר אותם בדוגמא גיאומטרית פרועה על הקיר. או שאני אמשיך להשתרע על הדשא ולקרוא בלי שתהיה לי ספרייה אדירה. מי יודע.

אז זו הסקירה הצבעונית והשיקית שלנו להיום!

אני מ ת ה לדעת אילו ספרים אתם קניתם בשבוע הספר, למה דווקא אותם, מה אתם מתכננים לקנות עד סוף החודש, או למה אתם נמנעים מלקנות ספרים בכלל! שתפו את כולנו בעמוד הפייסבוק, אולי? זו ההזדמנות שלכם לנפנף בכמה שאתם מתוחכמים! אני מבטיחה להיכשל בכל ניסיונותיי להיות לא-שיפוטית-בכלל.

חודש ספר שמח, חברים. לכו תתחדשו באחד.


עד הפעם הבאה...

התפרנית