יום שישי, 16 באוגוסט 2013

למלא את החלל

מה שלומכם? מה שלומכם? ספרו לי הכל! מה עשיתם, איפה הייתם, מה ראיתם, איך הולך החופש שלכם?


אני נסעתי לסין. אתם זוכרים. לא חשוב. חזרתי מאוהבת נואשות.

אחיין שלי הוא הדבר הכי מתוק ורך ופסיכי שחיבקתי בחיי. ויש לו ריח יותר טוב משמפו-ד"ר-פישר. אני יודעת, אתם לא מאמינים לי. אבל אני רצינית. ואחותו משגעת. ויש לה שיער שחור, חלק, מושלם, והיא אומרת "it's not a problem" כשאני משחקת בו כאילו הייתה הבובה שלי. ואמא שלהם, שאני לא אתחיל בכלל... מתוקה, חכמה, רגישה, ויש לה חוש הומור שאני לחלוטין מצליחה לעבוד אתו. (תתפלאו לגלות כמה זה נדיר בשבילי).

בשבועיים נולדו לי גיסה ושני אחיינים. חתיכת הספק. גם אח שלי נפלא, אבל אותו אני מכירה הרבה שנים.

סין הייתה די שולית מבחינתנו, אבל בכל זאת הספקתי לראות כמה דברים ובעיקר לעשות המון שופינג. המון המון שופינג. המון.


אז היו לי שופינג, אחיניים, גיסתי, אמא שלי שאדירה כבר יותר משישה עשורים, שחנ"שים סמי-שתויים עם אחי הגדול עד הזריחה, וקצת תקריות דיפלומטיות. לא מפתיע שחזרתי לגמרי מאוששת.
נזכרתי בכמה דברים שאסור היה לי לשכוח מלכתחילה והושקיתי היטב, בין השאר גם בפרספקטיבה חדשה, בתובנות מפתיעות ובחום כזה, שאפשר רק עם המשפחה.


אז תודה לכם שסבלתם את הביוב הנפשי שעבר בבלוג הזה עד לפני דקה וחצי. אתם בסדר.

ודווקא כי אני מבסוטית לגמרי עכשיו, מתאים לי לפרסם את מה שכתבתי למגזין 'הלל' לראש חודש אלול, כשעוד הייתי, אממ, לא מאוד מבסוטית:


לפני כמה שבועות נזרקתי-אפלטונית.

ממש ככה, איך שזה נשמע. הייתה לי חברה כמה שנים טובות, אפילו חברה קרובה, ויום אחד היא שלחה לי מייל בו היא מספרת שלא תוכל (ולא תרצה) להיות חברה שלי עוד.

למרות שאני בטוחה שהיא בטוחה שהיא הסבירה את עצמה היטב, ההסבר בכל זאת היה לקוי משהו, ומצאתי את עצמי מטה את ראשי מול המייל שלה ותוהה "אוקיי, מה קרה הרגע?". עניתי למייל בנימוס, איחלתי לה דברים טובים, וחשבתי שלא צריך להיות קשה מדי לשים את הסיפור הזה מאחוריי. ובאמת מצאתי שאני לא חושבת עליה כל כך ושהיא לא חסרה לי. [ייתכן שהעלבון הצורב פשוט שולל געגועים. זה קורה לפעמים.]

על כל פנים, האקסית שלי מציירת. עם השנים, הגיעו אליי ארבע עבודות שלה, אחת הייתה מתנת יומולדת, והן עיטרו את קירות חדרי. ציורים מאוד יפים ונשיים, שממש ממש אהבתי.

לילה אחד, כמה ימים אחרי הפרידה החד-צדדית, התקשיתי להירדם. התהפכתי והתהפכתי במיטה שלי, והרגשתי שמשהו מטריד אותי. נעצתי עיניים בתקרה, אחר כך ברצפה, אחר כך בצורה המוזרה שכרית הנוצות שלי מקבלת לפעמים, ולבסוף נח מבטי על הקיר מעל המיטה שלי. "הציורים האלה", חשבתי, "הם חייבים ללכת".

בפיג'מתי התרוממתי מהמיטה, הורדתי את כל ארבעת הציורים מהקירות ויצאתי החוצה. דשדשתי עד המנגל בחצר האחורית שלנו, זרקתי את כולם פנימה והעליתי אותם באש. נשארתי לצפות בלהבות כמה דקות, וחזרתי למיטה. נרדמתי תוך 20 שניות.

לפעמים חפצים דוממים מייצגים כל כך הרבה, שאם אנחנו רוצים להיות מסוגלים באמת להמשיך הלאה, אם אנחנו מנסים לשכוח פגיעה קשה ברגשות שלנו, אנחנו צריכים להיפטר מהחפצים האלה. אחרת הם פשוט יישארו תלויים על קיר החדר שלנו ויזכירו לנו שמישהו שאהבנו, שאנחנו מרגישים שעשינו המון בשבילו, פשוט נפטר מאתנו. במייל. או שזו רק אני, סנטימנטלית ככה.

זה מביא אותנו ליצירה של החודש, כמובן! אחרי ליל גירוש השדים האימפולסיבי שלי, הייתי צריכה משהו חדש לתלות על הקיר מעל המיטה.

אני לא מציירת בכלל. כשהייתי ילדה, היינו לפעמים מציירים בצבעים על דפי נייר, מכסים את הציור האבסטרקטי המופלא שלנו בצבע פנדה שחור, ואז "חורטים" בו קווים בעדינות, שמגלים באקראי רצפים של צבעים שונים. זה פחות או יותר מה שעשיתי הפעם.

מה תצטרכו:

קנבס ממוסגר (זול, באיכות ירודה)
מגזינים צבעוניים
ספריי שחור/אקריליק שחור

דבק פלסטי
שבלונה מחומר עבה ביחס לדף, ולא סופג, כמו נייר מפל, חוצץ פלסטיק, שקף וכד'.

חתכו בידיים את דפי המגזין לחתיכות קטנות ככל שהסבלנות שלכם מאפשרת, והתחילו להדביק אותן אל הקנבס שלכם (כסו גם את הדפנות). כדאי להרחיק זה מזה גוונים דומים מאוד. כשכל הקנבס מכוסה, הניחו את השבלונה שלכם (אני הורדתי מגוגל תמונות תמונה של ציפור על ענף, אפשר לבחור במשהו הרבה פחות מפורט) עליו ורססו או צבעו בשחור את הכל. כדאי דווקא לא לכסות בצבע בצורה מאוד מדוייקת, אנחנו רוצים הבלחות גוונים מתחת לשחור. חכו לייבוש, הסירו את השבלונה וסיימתם!




כל מי ששלח לי מיילים בחודש האחרון - אנא, התאזרו בסבלנות. חזרתי לעומס בלתי אפשרי בעבודה, ואני מגיעה אליכם. עוד קצת.

שבת שלום ואהבות רבות,
התפרנית