יום שני, 14 באוקטובר 2013

סיכום ופרידה. (לא מכם!)

תקשיבו, אני הולכת לכתוב עכשיו על משהו שקרה באב. שזה, בעצם, שנה שעברה. אבל מה אני אעשה שהמשהו הזה קשור ביצירה המובאת בפוסט הזה, ואני לא יכולה לנתק אותם אחד מהשני? לא נורא, זה יסתדר.

אז אתם זוכרים את הבחורה האובדנית שהשתלטה לי על הבלוג לפני כמה חודשים? אח, תקופה יפה. בכל אופן, ההיא. היא סיפרה לכם על פרידה שנכפתה עליה במהלך השנה שעברה, אבל היא לא סיפרה לכם ממש למה. האמת היא, שהפרידה הזו הייתה יוזמה שלה שפשוט חזרה לנשוך אותה בתחת. היא נפרדה מבחור. הם החליטו להישאר ידידים. כולם אמרו לה שזה לא באמת מצב אפשרי, ושזה סוג של בולשיט שהיא מספרת לעצמה ושכדאי לחתוך עכשיו-לגמרי-מהר-כמו-שמורידים-פלסטר. אבל היא מאוד אהבה את הבחור ההוא. הוא היה החבר הכי טוב שלה. אחרי שנה וחצי של זוגיות, היא לא רצתה להתחתן אתו וידעה שלא תרצה לעולם, אבל לאבד אותו כידיד היא פשוט לא הייתה מוכנה.

בכל אופן, יש לה אח גדול. הוא גר בקצה השני של העולם, אבל לפעמים אמא שלה מלשינה באוזניו על דברים מטומטמים שהאובדנית עושה, וכמו אח גדול טוב, הוא מתקשר אל האובדנית להגיד לה שהיא מטומטמת (רק בעקיפין. הוא מסביר לה דברים שהעובדה שהיא לא הבינה אותם לבד גורמת לה להרגיש מטומטמת. בפה הוא אומר לה רק דברים טובים).
כמה חודשים אחרי הפרידה, האובדנית (שדווקא הייתה לגמרי מבסוטית אז) ניצבה בפני הצעת עבודה מטורפת שהיא מאוד רצתה לקחת אלא שהיא הייתה חייבת להיות בעלת רישיון נהיגה בשביל העבודה הזו והיא פשוט לא הייתה! [אני שמחה שאני מרגישה כ"כ שונה מהאני-של-לפני-כמה-חודשים, כי ככה אני יכולה די בשלום להרשות לעצמי לכתוב את כל זה בגוף שלישי, והרבה יותר נעים לי ככה, בסיפור הזה.]
לענייננו - החבר ההוא, המסור-מכדי-להיות-אמתי, התנדב ללוות אותה יום שלם ולהיות הנהג שלה. ממש ככה. היא חשבה שהוא פשוט בנאדם אדיר. אחיה הגדול היה צריך להתקשר מסוף העולם בשביל להזכיר לה שהיא מטומטמת, ושאם לפרט, לטעון שבחור לא עושה דברים כאלה בשביל ידידה אם הוא לא רוצה שהיא לא תהיה ידידה שלו.

יש שלושה אנשים בחיים שלה שצודקים הרבה יותר מדי: אמא שלה, אחותה ואחיה הגדול. [וזה לא נעשה יותר נסבל עם השנים, חבר'ה, אתם חייבים להרגיע.]
למרבה הצער, כשהיא שאלה את הבחור אם אחיה צודק, הוא אמר שבאופן כללי ופרטי - כן. הזוועה האמתית הייתה שהיא נאלצה להיפרד מהבחור שוב, למעשה. אם היא זוכרת נכון, היא ממש אמרה משהו כמו "אתה חייב להבין, זה לא יקרה, כאילו, לעולם, אני ממש ממש לא רוצה. בכלל. |פירוט של כמה מהסיבות למה היא ממש ממש לא רוצה. בכלל.| אני רוצה שתתחיל לצאת עם בנות אחרות!"
והיא שנאה את השיחה הזו וכאבה מאוד בגללה. היא בכלל לא רצתה לפגוע בו או לגרום לו להרגיש לא רצוי באיזשהו אופן, אבל היא הייתה חייבת. היא רצתה בשבילו דברים טובים, היא רצתה שהוא ימשיך הלאה.

ואז הוא עשה את זה. ואז נולדה האובדנית שהשתלטה לי על הבלוג לפני כמה חודשים. לא כי כשהוא התחיל לצאת עם אחרות, היא הייתה מסוגלת לעצום עיניים פתאום ולראות את עצמה מתחתנת אתו, לא כי היא חשבה שאהבת חייה חומקת ממנה, אלא כי היא הבינה, באיחור של חצי שנה של ידידות-עאלק-אפלטונית, שברגע שתהיה מישהי אחרת בתמונה, האובדנית והבחור לא יישארו חברים. ואכן, לאבד אותו כידיד כאב פי אלף מלוותר עליו כבן זוג.

אז הנה מה שלמדתי מהסיפור הזה ואני חולקת איתכם: זה בסדר לרדת מהפסים לגמרי אחרי שקיבלתם החלטה מושכלת, מחושבת ולחלוטין מתבקשת, אפילו. אני עברתי לזכור רק את הדברים הטובים שהיו לנו כזוג, למרות שיש לי רשימה (פיזית!!) ארוכה בה מתועדים כל הדברים שלא יכולתי לסבול בו כבן זוג, וכל הדברים שחסרו לי בזוגיות עצמה. וזה לגמרי הגיוני מצידי - לאבד חבר טוב זה נורא ואיום. כשאתם עומדים לפני אירוע כזה ויודעים שהוא בא... אוי, פשוט נורא ואיום. אתם מנסים להתכונן לחיים בלי החבר הזה, יודעים שזה בלתי אפשרי, חווים חרדה חסרת פרופורציות (רעיון כמו "אני לא רוצה להתחתן אתו, אבל אם אני אתחתן אתו, הוא יישאר חבר שלי!!" הוא אחד התסמינים, במקרים כאלה) ואז מחליטים שכנראה עשיתם טעות. הרי איך משהו נכון יכול להרגיש כל כך רע?
זה פשוט; הייתי אנוכית ולא שמתי לב. אני (שמחה שאני) חושבת שזה לא קורה לי הרבה. הייתי אנוכית כשביקשתי ממישהו שדחיתי להישאר חבר שלי. הרי כל פעם שהתקשרתי אליו לשתף אותו במשהו או להתייעץ, כל פעם שקפצתי לסרט אצלו, כל פעם שגרמתי לו לחשוב עליי באיזשהו אופן, אילצתי אותו לזכור שהוא לא רצוי. ונכון שהוא איפשר את זה, אבל זו הייתה זכותו. זכותו לקוות שנחזור ולהישאר בסביבה בשביל זה. אני הייתי הפושעת בסיפור. אני ידעתי שאני לעולם לא ארצה, ובשלוות נפש מוחלטת, המשכתי להחזיק בו כחבר, כמעט בלי לחשוב על המחיר האסטרונומי שהוא משלם על הידידות המפוקפקת הזאת. (לא שאני חושבת שהוא לא קיבל ממנה גם דברים נפלאים, אבל התחשיב היה שגוי. הוא שילם מחיר מופקע).
ואני מצטערת מאוד מאוד על החודשים האלה. אני אומרת לכם את זה כי אני לא יכולה לומר לו. הוא ביקש להתנתק ממני כליל לפני כמה חודשים, והאובדנית ואני שיתפנו פעולה. נכון, איחרנו בחצי שנה, אבל בסוף הצלחנו לראות את טובתו לפני זו שלנו.

איך כל זה קשור לאב, כשהאובדנית נולדה חודשים קודם?
באב היה לו יומולדת. בגלל שהיינו ידידים שנים, זה היה סוגשל שוק שיום ההולדת שלו הגיע ואני לא מורשה להתייחס אליו. בחפשי אחר דרך להתמודד עם זה, מצאתי שאולי יעזור להכין לו מתנה בכל זאת, רק בשביל להוציא את זה מהמערכת שלי, ואז לתקוע אותה בתחתית הארון שלי, חסרת ייעוד. זה היה לפני שנסעתי לסין, ובגלל שבסין אפשר להרשות לעצמינו לקנות כלמיני דברים קטנים ומגניבים (חוקיים, תירגעו. אני מדברת על כלי אפייה קטנים. הוא אופה ממש מוצלח.), תפרתי שק מגניב שיכול להכיל אותם. אני לא שולחת אתכם לתפור, את השק אתם יכולים לקנות, היום אנחנו רק לומדים איך להכין כיתוב מבד. (מובן שהטכניקה לא מוגבלת רק לשקים...)

{יצירה זו פורסמה במגזין 'הלל', גיליון תשרי, עם טקסט מותאם לציבור הקוראות. כן, ב'הלל' המתנה הוכנה לחברה ולא לחבר. :) ובכלל, הטור מדבר על האובססיה שלי לימי הולדת ולא על מערכות יחסים. ובאסה לכם אם אתם עוד לא מנויים, תראו איזה זהב המעצבת הגרפית שלהם מוציאה מהתמונות האיומות שאני מצלמת:}

מה תצטרכו:

בדים בצבעים שונים
פליזלין
מספריים

אופן ההכנה:
הדפיסו את האותיות שאתם צריכים בשביל הכיתוב שבחרתם. סדרו את האותיות על חתיכת בד, וגזרו את הבד לפי כמה שתצטרכו ממנו. גהצו את חתיכת הבד שגזרתם, כשאתם מגהצים את הצד היפה של הבד, ומתחתיו מונח הפליזלין כשהצד הנוגע באחורי הבד הוא הצד הדביק והשכבה התחתונה ביותר היא הנייר המצפה את הפליזלין.
הפכו את הבד המגוהץ לפליזלין כך שהצד היפה של הבד מונח כלפי מטה ולפניכם הנייר. עכשיו העתיקו את שבלונות האותיות הפוך, כמו בכתב מראה, בשביל שכשתגזרו אותן, הן יופיעו נכון על הבד. גזרו את האותיות וסדרו אותן על משטח הבד שבחרתם. אחרי שפרשתם את האותיות כרצונכם, הסירו את הנייר מכל האותיות וגהצו אותן אל הבד. אחרי שכל האותיות מגוהצות למקומן, הפכו את הבד וגהצו גם מהצד השני.





 [רק הערה זריזה, כי הפוסט כבר ארוך: באותה טכניקה בדיוק, אתם יכולים לקלף את הנייר ולגהץ את האותיות לקיר. נשבעת, זה עובד.]




בכל מקרה, תודה שהייתם אוזן קשבת או כותל או תא וידויים, מה שבא לכם בטוב. אני תמיד אומרת לאנשים שאני לא נחמדה כמו שאני נראית והם נוטים שלא להתייחס אליי ברצינות. אולי הסיפור הזה יתקן קצת את הרושם שאני עושה?
אח, אם רק הלקאה עצמית הייתה שורפת קלוריות.

עד הפעם הבאה, היו טובים זה לזה (ואני! אני גם! למעשה, זה מופנה בעיקר אליי. אתם אחלה.),
התפרנית