יום ראשון, 8 במרץ 2015

צנזרתי והסרתי צנזורה 18 פעמים עד שהחלטתי. יוםאישהבינלאומי שמח.

בפוסט הקודם סיפרתי לכם שאני כועסת-מגדרית ושנשמור את התפרצות הזעם שלי ליום האישה הבינלאומי. ובכן, היום המיוחל הגיע. מוכנים?



אני לא בטוחה איפה להתחיל. אנחנו לא מדברים הרבה על דייטים כאן, לפחות לא באופן ספציפי ומפורט (ואולי חבל. יש לי כמה סיפורים טובים), אבל אני חושבת שהגיע הזמן לפתוח משהו;

כיום, תחום החיים היחיד שבו אני נפגעת מההיבטים השליליים של היותי אישה, הוא עולם ההיכרויות המקוון. אני לא מרגישה מוגבלת או מתוייגת על בסיס המגדר שלי בשום הקשר אחר (וזה כנראה מצב טוב יותר משל רבות אחרות), ואני לא יכולה להגיד שאני מרגישה מוטרדת מינית בכל פעם שמחמיאים לי על משהו שקשור בהופעה החיצונית שלי. בסך הכל, אני לא סובלת מהזהות או האוריינטציה המינית שלי על בסיס יומיומי.

אבל בשוק ההיכרויות המקוון, אני מגלה לאחרונה, אין כללים. אין גם חמלה או עדינות או רוחב אופקים. אין עומק ומהות ואין אפילו את הפוליטיקלי-קורקט המחייב אנשים בעולם האמתי שלא להודות (לפחות לא באופן ישיר ובוטה), שכל מה שמעניין אותם הוא המראה החיצוני של בת זוג פוטנציאלית.


ואני יודעת מה כולכם הולכים להגיד; "לא כולם כאלה", "גם נשים שופטות על בסיס מראה חיצוני", וכן הלאה.
ואני לא אומרת שאתם טועים, אני רק אומרת שיותר מדי הם כאלה, ושהמצב אצל נשים טוב בהרבה.

אני אפילו לא מדברת רק על עצמי; אני מונעת מסיפורים של חברות ומאמירות של בחורים שניסיתי לשדך להם חברות. אבל הסיפורים שלהן הם הסיפורים שלהן ואני יכולה להביא רק את הסיפור שלי. ושל איתי.


כדי להקדים, אספר שמתישהו לפני כמה חודשים, נרשמתי לכמה אתרי היכרויות. ככל הנראה עקב שילוב של תיעוב עצמי ותקווה עיקשת שמסרבת לגווע. כל מיני אסונות פקדו אותי מאז, אבל האחד הקולוסאלי ביותר הוא האינטראקציה שלי עם איתי, שמסביר בכרטיס האישי שלו שהוא לא מעלה תמונות של עצמו מטעמי צניעות. תגידו שזו לא הסתירה הפנימית הכי משעשעת ששמעתם עליה.
הכרטיס האישי שלי, אגב, מכיל תמונות ואף תיאור מדוקדק וכן לחלוטין של המראה החיצוני שלי. כזאת אני, מקצרת תהליכים. עושה את זה כמו חורנית או לא בכלל. אני לא בעניין של כל היופמיזמים האלה, של הדרכים המתחמקות לומר שום דבר, של לימוד הזכות העצמי כאשר אין לך בכלל במה להתבייש. אני ישירה לחלוטין ומקווה לחסוך לעצמי התמודדות עם מישהו שמחפש משהו לגמרי שונה. איתי החליט להטריח אותי בכל זאת ושלח לי את ההודעה הזאת:
מובן שבשלב הזה עוד לא ידעתי שאני אמורה להתעצבן. בסך הכל, שאלה לגיטימית. רפרפתי על הכרטיס האישי שלו בחיפוש השוני הקיצוני שאיתי מדבר עליו, ובגלל שתחומי העיסוק שלנו קרובים והוא לא ציין שום פרט מהותי אחר לגביו, הנחתי שאני כבר מבינה על מה הוא מדבר. עניתי:
וכמובן, הניחוש שלי היה מוצלח:
אני, עדיין שומרת על פאסון ועל נימה משועשעת ונותנת לו הזדמנות נוספת להבין שהוא נמצא במקום הלא נכון ואולי, אממ, אני לא יודעת, להניח לי:
איתי לא זורם עם ההצעה המעודנת שלי ועונה:

אופס, מישהו הדליק לי אש מתחת לישבן. התלבטתי ארוכות אם להביא את תשובתי במלואה, אבל עקב רגשותיהם הדתיים של רבים מקוראיי, העובדה שקוראים את הבלוג הזה גם אנשים מתחת לגיל 18, ואתם יודעים, כי אני לא רוצה למוטט לגמרי את התדמית המאופקת והאלגנטית שלי (?!), החלטתי לצנזר את עצמי מעט. מי שקורא אותי מספיק זמן (או הרשה לי לשתות טקילה בנוכחותו), בטח יצליח לנחש ניסוח כמעט מדויק:

סליחה בפני כל מי שניסה לחנך אותי אי פעם. חוץ ממך, אמא, את דווקא היית מבסוטית. סליחה מיליון. במיוחד מראש האולפנא שלי. גם על הפעם ההיא שהבאתי את "מלאכי עליון" של מיכל שלו לאולפנא. סליחה. אם זה מוציא אותי יותר טוב, תן לי להגיד לך שהיום הן כנראה קוראות את "50 גוונים של אפור" מתחת לשמיכות שלהן. ירידת הדורות.

הלאה.

תשאלו למה אני כל כך כועסת, בעצם. מה לא בסדר בהצגת דרישות לגבי מראה חיצוני?
שום דבר. לגמרי לגיטימי.
אלא שהחלוקה הזאת, בין X (משהו שלא מוצא חן בעיניי אסתטית) ל"נשי" היא איומה ונוראה ומייסרת נשים בכל מקום, כל הזמן.
נשים בעולם המערבי צריכות להתמודד עם דרישות אסתטיות פשוט אימתניות. הן גובות מאתנו זמן, כסף, כאב פיזי ממשי, וחלקן בפירוש בלתי מושגות, לא משנה כמה נתאמץ. וכשאנחנו נכשלות (או אפילו, פשוט, בוחרות אחרת), העולם שם כדי להערים משמעויות לא רלוונטיות על המראה החיצוני שלנו (שמנה? עצלנית. לא מתאפרת? לסבית. וכן הלאה על זו הדרך), לשפוט בלי רחמים ולוודא שאנחנו יודעות כמה אנחנו לא בסדר.
והמרחק בין תרבות ההכל-מותר כשזה נוגע לגוף הנשי והאיפול המוחלט סביב הגוף הגברי, הוא משהו בסדר גודל גלקטי.
יש בזה הרבה אשמים; העירום הנשי על המסך הוא עניין רגיל לגמרי בעוד עירום גברי לא נראה כמעט בשום מקום, התואר "המין היפה" שהודבק לנו שלא מרצוננו והוא נשמע בטעות כמו מחמאה, בעוד למעשה, הוא דרישה והגדרת ציפיות, ועוד שלל תירוצים ששמעתי מיליון פעמים בחיים שלי והפסיקו לעניין אותי מזמן.

האמת היא שככל שהדרישות מנשים בעניין הזה נעשות מורכבות ומאיימות יותר, נראה שחלה מגמה הפוכה בתחזוקה העצמית של "המין החזק". כמעט כל החברות הרווקות שלי נמצאות בשלבים שונים של הסרת שיער בלייזר מזרועותיהן (לגמרי! זה נהיה קונצנזוס ודרישה בסיסית!), וכמעט אף אחד מהחברים הרווקים שלי לא מתגלח. לפעמים אני מרגישה כאילו יש יחס ישיר (והפוך) בין משך הזמן שלקח לי להתארגן לדייט לזה שלו. אם אני אשים מסקרה גם על הריסים התחתונים, הוא יגיע ישר מהעבודה. אם אני אשקיע בהיילייטר, השיער שלו יפגין איחור לחפיפה של כשלושה ימים.

ואתם יודעים מה? אני בסדר עם זה. כן, חוסר השוויון מקומם ולא ברור לי איך לעזאזל גברים מרשים לעצמם לדרוש סטנדרטים שלהם אין שום כוונה לעמוד בהם בעצמם, אבל אני בסדר כי האופן שבו אני בונה משיכה מינית כלפי מישהו הוא כל כך מורכב ואיטי ויסודי, הוא אמנות של ממש, והוא, למעשה, מאפשר לי לחוש את המשיכה הזו כלפי כל מי שארצה, כמעט. אני יכולה להגיד לגמרי בכנות, שאם אני אוהבת את הבפנוכו, אני יכולה לצוות על עצמי לאהוב את הבחוץ. ואני מאוד משכנעת. המצב שלי טוב בהרבה מזה של איתי ודומיו. אני רואה בצבע ובאלף ממדים, ואתם עדיין יושבים בבית ומחכים שקייט אפטון תיפול עליכם מהשמיים.

אבל אני חושבת על היום שתהיה לי ילדה משלי ואני אצטרך להילחם בעולם כולו כדי לשכנע אותה שטוב לב ונעם וסובלנות חשובים בהרבה מהמידות הפיזיות או מבנה האף או רמת השיעור שלה. ומה אם היא לא תקנה את זה? מה אם העולם יתחרבן הרבה מעבר למצבו כיום עד שתהיה לי ילדה, ואנורקסיה כבר לא תיתפס כמחלה וכולן יעשו ניתוחים פלסטיים מיד עם הגיען לגיל שמאפשר הליכים כאלה?

ואל תחשבו אפילו לנסות לעודד אותי עם המגמה החדשה המקדשת ישבנים גדולים (וחרא של מוזיקה). היא עושה בדיוק מה שמגמת הרזון עושה. מציבה דרישות וקובעת כללים.

אני חושבת שמה שאני רוצה להגיד זה שאנחנו יכולים לשנות, עדיין. אני רוצה להגיד לכולכם לצאת עם אנשים גם אם התמונה שלהם לא עושה לכם את זה. יכול להיות שיש לו קול סקסי קשות, שיש לה צחוק משגע, שכשהוא משפיל מבט במבוכה, נפרסת מניפת ריסים שערורייתית שתגרום לכן לרצות להשמיע מין "וווייייי" כזה. יכול להיות שזה משהו באצבעות שלה, משהו בזרועות שלו, משהו באופן שבו היא תגיד את השם שלכם... אל תוותרו לעצמכם כל כך בקלות. העולם מלא יופי, הוא באמת נמצא בכל מקום. אתם לא פשוטים. אתם יצורים אנושיים, שככל הידוע לנו, הם הכי חכמים בעולם. אתם לא כבולים לחוקים האלה באמת. אתם אדונים לעצמכם. אתם הכי נפלאים בעולם.

חוץ מאיתי. איתי מניאק. לאיתי היה חשוב גם להגיד לי לבסוף שאני "לא מבינה", ושוב להסביר לי שיש השמנה "נשית", שיש כללים, שאני צריכה לעמוד זקוף ולתת לו למדוד אותי כי אני אישה ואני הפקר והכל מותר. ואז מתברר שהוא עוד רוצה לצאת אתי. לאיתי כנראה יש משאלת מוות:




קחו נשימה עמוקה, חבר'ה, אנחנו בדרך לעידן טוב יותר. והי, כשאני כבר כן יוצאת עם מישהו, כנראה שהאישיות הכובשת שלי עושה את העבודה, כי בינתיים רק אני חותכת כל הזמן. אז אולי יש תקווה גם לטרולית שכמוני. אני לא יודעת אם אני באמת יכולה לעודד אתכם אחרי הפוסט המדכא הזה.


מה שכן, בגלל שמעיקרו זה הוא בלוג יצירה, אני רוצה (עם מינימום טקסט, כי כבר עברנו כל גבול), לדבר על הצגת תמונות. באופן מתבקש אחרי פוסט כזה, אני אשלח את כולכם להציג תמונות של עצמכם ושל דברים יפים אחרים ברחבי הבית שלכם או כל מקום אחר. ואני שולחת לכם חיבוק אם גם אתם זקוקים לאחד.



או:


אותו דבר, סגנון פחות מוקפד.


תמונות אינסטגרם מפותחות, תלויות על חוטי צמר עם אטבים קטנים. מינימליסטי ומהמם.
















והאחרונה, כי היא קיטשית ואולי תשפר את מצב הרוח שלכם:

אלה תמונות שמודבקות על משהו שמגביה אותן, בצורת לב, כמובן, ומאחורי הקונסטרוקציה מתוחה שרשרת נורות.




עד כאן. כתבתי המון בתקווה שמישהו ימצא נחמה בשותפות הגורל, שיתפתח דיון, שאנשים ייקחו אחריות על האושר שלהם וירחיבו את האפשרויות למצוא אותו. הלוואי.

יום האישה שמח. אני מקווה שכולכן (וכולכם) בטוב, ואני מקווה שימצא אותי יום האישה הבינלאומי הבא בלי שום דבר להתלונן עליו. לחלום אפשר ורצוי.

נשיקות,