יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

עדכונים ובלונים

הכי קשה להתחיל פוסט ולחתום אותו. האמצע די זורם, אבל למצוא כותרת לפוסט ולהסביר לאן נעלמתי לחצי שנה (בחיי שלא ברור לי איפה הייתי. נראה לי במיטה ובמטבח כזה. אה, ובעבודה. מלא מלא בעבודה) ולסגור אותו באיזו שורה שתבהיר ששמחתי לכתוב ועוד יותר שמחה שקראתם - אלה החלקים המסובכים.

אני מניחה שאני בעיקר רוצה להגיד שלום ושלא, לא נפלתי מצוק (כי אני לא משחקת פוקמון גו! הא!) ולשאול מה שלומכם ומה חדש אצלכם ומה אתם עושים וזה.

וגם לעדכן אתכם קצת לגבי החיים שלי כי הי, דברים קורים.

השנה התחלתי ללמוד איפור. זה לא מדויק ממש, כי אני מתעסקת עם איפור כבר שנים אבל סופסוף נכנעתי והלכתי ללמוד במקום שלוקח לך את כל הכסף בשביל לתת לך תעודה ו"ללמד" אותך דברים שהאוטודידקט הפרוע שאתה כבר יודע כי אתה לא ישן מספיק וסבבה לך לאכול מול המחשב.
סליחה על המרמור. אנשים אוהבים תעודות ותארים. זה באמת ממש בסדר.

השנה גם סיימתי ללמוד, סידרתי את כל ענייניי מול מס הכנסה ומע"מ וביטוח לאומי, הוצאתי כרטיסי ביקור, פתחתי עמוד פייסבוק מסחרי נוסף (!!!) ועכשיו אני עצמאית. אני מאפרת ומעבירה סדנאות איפור אישיות וקבוצתיות אבל כל אלה שוב אוסף תארים, האמת היא שאני פשוט סוגדת לנשים. זה מה שאני עושה. הן יפהפיות. הן רכות וחמימות, מסתוריות ומלאות חסד ונוטות שלא לחשוב ככה על עצמן (מדגימה בעצמי). בהיותי מפרגנת מחוננת (בחיי, אם יש משהו אחד שאני עושה כמו שצריך), אני מושיבה נשים על כיסא האיפור הגבוה שלי וכופה עליהן את דעתי החיובית לגביהן. בעדינות. בשמחה.

ואני שומעת הרבה טענות נגד איפור דווקא מנשים שטוענות שהן "לא מרגישות צורך להתחבא". אני תמיד מספרת את האנקדוטה הזאת על דזדמונה (שם בדוי) - שעד לא מזמן אפילו לא הייתה לה מראת פנים בשירותים - פגשתי אותה יום אחד אחר הצהריים עם קצת משחת שיניים על הסנטר. כשהסבתי את תשומת לבה לזה, היא צחקה ואמרה "וואי, אני מסתובבת ככה מהבוקר!". דזדמונה לא יודעת איך הפנים שלה נראים רוב היום, אבל היא חושבת שאני מתחבאת כי אני מתאפרת. האמת היא שאני יושבת בין עשר לארבעים דקות מול המראה כל פעם שאני מתאפרת. ועוד בתאורה חדה וברורה. אני צריכה לסלוח לכל נקבובית וכל קמט (ועושה את זה באוטומטיות כבר כי הֶרְגֵּלִים), אחרת ישיבה מול המראה תהיה בלתי נסבלת. היא יכולה פשוט לא לראות את עצמה ימים שלמים.

אף פעם לא שפטתי מישהי על זה שהיא לא מסתכלת במראה או מסרבת להצטלם בכל מחיר. נראה שבישראל עוד יש הרבה עבודה עם לגיטימציה לאיפור. סבבה מבחינתי.

בכל מקרה, אני מאפרת. אם לא ידעתם - עכשיו אתם יודעים. אם זה מעניין אתכם, שלחו לי מייל כאן ואני אשלח לכם קישור לעמוד המקצועי שלי בפייסבוק.



והקונטרסט קצת מצחיק, אבל בתחום האיפור אני עובדת עם החומרים היותר יקרים בשוק, קונה הכל בחו"ל, פדנטית ומדויקת. ופה - פה אני חורנית שמנסה למחזר כל דבר שעומד במקום יותר מ20 שניות. פה אני תפרנית.


שומעים? איזה מגניב זה קישוטים למסיבת יומולדת שמכינים לבד, בלי שום כלים מיוחדים!

תצטרכו נייר משי (ככה קוראים לtissue paper בעברית, מתברר) מהדק (או סלוטייפ, אבל זה לוקח יותר זמן ואנחנו נגד), מספריים וחוט.

הגרסה הסופר צבעונית שלנו

אתם קונים חבילה של נייר משי בכל חנות חומרי יצירה (אפילו כאלה שמוכרות ציוד לגנים). מכל גיליון אפשר להוציא ארבעה פונפונים כאלה.
מקפלים את הגיליון לאורך (צלע ארוכה אל צלע ארוכה) ואז לרוחב ועוד קיפל לאותו כיוון. גוזרים רצועות לאורך (מתחילים בצד הפתוח וגוזרים במקביל לצלעות הארוכות) ועוצרים שני סנטימטרים מהקפל. פותחים את הקיפולים שנעשו לרוחב ומחלקים לארבעה פונפונים. פותחים כל רבע, מקפלים קצת את החלק הלא גזור ומסובבים. מקפלים כך שיש לכם לולאה שתוכלו לתלות על חוט ומקבעים את הלולאה הזו עם סלוטייפ/מהדק/חתיכת חוט קטנה. שוזרים את הפונפונים על חוט.

פעילות נהדרת לילדות בנות 13 שדודות שלהן הציעו להן נסיעה ללונה פארק בתמורה לכמה שעות עבודה.

הנה הסברים מצולמים ודוגמאות מכמה אתרים:



פה! (כאן השרשרת משמשת כקישוט קבוע לקיר בבית, שזה מאוד מגניב)

ופה השרשראות משדרגות בלוני הליום ענקיים. אין הדרכה, אבל אתם כבר לא צריכים אחת. מכינים שרשרת, קושרים אותה על בלון.




היה כיף לראות אתכם. כבר סופר מחכה לא-לקרוא את התגובות שלכם, כי אתם אנשים מופנמים ושתקנים וזה בסדר. :)

מקווה לכתוב שוב עוד איזה חצי שנה. אתם יודעים.
[האמת היא שאני עובדת במרץ על חדר עבודה חדש, אולי יסתננו לכאן עבודות ממנו. לקוות תמיד אפשר.]

נשיקות וקיץ בריא ובטוח,
התפרנית

יום ראשון, 13 במרץ 2016

כיסוי פורמייקה!





מה אני אגיד לכם. עבר הרבה זמן. שלום.

לא אהבתי את החודשים האחרונים. לא יצרתי כלום, לא לכלכתי כלום, לא קמתי בוקר אחד וחשבתי 'הי, אני רוצה לשרוף משהו ולהדביק אותו לעצמו'. שזה עצוב, באמת. אלה היו חודשים קשים. לא אהבתי אותם.

והאמת היא שלא הרבה השתנה בקטגוריית המועקות. הדברים שרובצים על הלב שלי בחודשים האחרונים עדיין שם, אבל קורה תהליך משולב שבו אני מתרגלת למצב ומתייאשת מהאפשרות שהוא ישתנה. שזה נשמע הרבה יותר גרוע משזה באמת - תחשבו כמה כוח יש ביכולת להגיד 'זה מה יש. ואת צריכה לבלות עוד איזה 60 שנה על הכדור הזה, אז קומי מהמיטה'.

חלק מהמועקות האלה אפילו לא שלי ממש. הם דברים שקורים לידי ומשפיעים עליי, דורשים ממני, מכוונים את המסלול שלי מחדש כל דקה וחצי, אבל הם לא שלי. הם שוקלים יותר על מישהו אחר, ואני פה רק בשביל לסחוב את השוליים.


בכל מקרה, כמו תמיד, בסוף אני מוצאת את עצמי עושה משהו יצירתי. בחודשים האחרונים אני לומדת מקצוע שהוא כולו יצירתי ויש לי תשוקה עזה אליו, גם להיבטים האמנותיים וגם להיבטים האנושיים שלו. ובאמת שכיף לי עם זה. אני עוד לא מספרת לכם ממש מה זה, הסיפור הזה, אבל מתישהו. ואני מקווה שייצא לי לפגוש חלק מכם דרך העיסוק הזה.

על מה אני כן מספרת לכם כבר עכשיו?

על כיסוי פורמייקה.

אני לא זוכרת אם דיברנו על זה בעבר, אבל יש לי בעיה רצינית עם מעברי דירה. ממש. משהו נוראי. מגיל 18 עד גיל 25, היו לי 12 בתים ובאף אחד מהם לא הרגשתי בבית. עברתי דירות כל הזמן, תחזקתי אי שקט שהפך להיות חלק מההגדרה העצמית שלי ולא נתתי לי להיקשר לשום דבר חומרי. ואז, קצת אחרי גיל 25, הגעתי לכאן, הבית שלי מזה שלוש שנים וחצי. לכאורה, נראה שהצלחתי לפתור את הבעיה - הפסקתי לזוז! האמת, כמו תמיד, קצת יותר מורכבת; הצלחתי לצמצם את הבעיה, לתחום אותה. היא לא נעלמה כליל. בשקט בשקט, בלי שיודע מי שלא מבקר בבית הזה, אני עוברת דירה בתוך הבית. אחת לשנה כזה. בחודש האחרון אני עושה את זה שוב. עוברת דירה בתוך הבית. [ומתישה את עצמי ואת הסביבה שלי בתהליך, כרגיל.]

עכשיו, הנה האתגר (וההתחייבות שלי, אתם יכולים לצטט את זה באוזניי בעתיד) - מהחדר הזה אני לא עוברת יותר, אלא בנסיבות משמחות. בין השאר לכן, אני צריכה שהחדר הזה יהיה מושלם. הוא אמור לענות על הצרכים שלי עד גיל לא ידוע. אסור שיהיה בו משהו שיפריע לי - בהתחלה בקושי - ותוך חצי שנה - בטירוף. לכן הייתי חייבת לצבוע את הדלת שלי.

כשאמא שלי בנתה את הבית הזה (שנה לפני שעברתי אני לגור בו), אמרתי לה שהדלתות הפנימיות צריכות להיות בצבע הקירות הפנימיים, אחרת הצבע שלהן יתנגש עם כל רהיטי העץ בתוך החדרים. אמא שלי אמרה שדלתות בצבע שמנת יתלכלכו מאוד ופסקה נגד. כמובן שמאז זה מחרפן אותי.



אני יודעת שבתמונה, לחלקכם זה לא ייראה נורא, אבל במציאות זה הרבה יותר ברור. העץ של הדלת אדמוני והעץ של הארון אפרפר, וזה עושה לי כואב בעיניים. תוסיפו עוד שני רהיטים בצבעי עץ שונים, ואוי ואבוי.

בגלל שלאמא שלי יש את אותה גישת 'וואטאבר' שלי יש לגבי הרבה עניינים, היא לא הוטרדה כלל כשביקשתי רשות לצבוע את הדלת. שזה מגניב מצדה.

הטכניקה פשוטה באופן מפתיע, וברגע שתשתלטו עליה, תוכלו לעשות כל דבר לכל רהיט, פחות או יותר.

מה תצטרכו?
זה פריימר. שכבת יסוד. אתם מדללים אותו לפי ההוראות על האריזה ומכסים את הפורמייקה. כששכבה אחת מתייבשת, הוסיפו עוד אחת. ועוד אחת, אם בא לכם.

אחרי החלק הזה, אתם צובעים עם צבע שמיועד לעץ.

וזה הכל. עכשיו הדלת נבלעת בתוך הקיר והצבע שלה לא מתנגש עם זה של הרהיטים האחרים בחדר. החדר גם נראה קצת יותר גדול ככה, אני מרגישה.

לא צריך לשייף את הרהיט, לא צריך כלי עבודה מטורפים. רק לנקות אותו במטלית לפני שמתחילים לצבוע ואתם בסדר.


עכשיו נשארו לי עוד בערך 200 דברים אחרים לעשות עד שהחדר שלי יהיה מושלם ועוד חצי שנה עד שאני שוב ארגיש שאני צריכה שינוי, אבל בחייאת, כשזה קורה, אני צובעת את השיער שלי לסגול או משהו. אין לי כוח לשיפוצים האלה יותר.


אז מה שלומכם אתם? מה אתם צובעים, עם או בלי קשר לפסח?
טוב לראות אתכם.

אדר שמח,
התפרנית