יום ראשון, 13 במרץ 2016

כיסוי פורמייקה!





מה אני אגיד לכם. עבר הרבה זמן. שלום.

לא אהבתי את החודשים האחרונים. לא יצרתי כלום, לא לכלכתי כלום, לא קמתי בוקר אחד וחשבתי 'הי, אני רוצה לשרוף משהו ולהדביק אותו לעצמו'. שזה עצוב, באמת. אלה היו חודשים קשים. לא אהבתי אותם.

והאמת היא שלא הרבה השתנה בקטגוריית המועקות. הדברים שרובצים על הלב שלי בחודשים האחרונים עדיין שם, אבל קורה תהליך משולב שבו אני מתרגלת למצב ומתייאשת מהאפשרות שהוא ישתנה. שזה נשמע הרבה יותר גרוע משזה באמת - תחשבו כמה כוח יש ביכולת להגיד 'זה מה יש. ואת צריכה לבלות עוד איזה 60 שנה על הכדור הזה, אז קומי מהמיטה'.

חלק מהמועקות האלה אפילו לא שלי ממש. הם דברים שקורים לידי ומשפיעים עליי, דורשים ממני, מכוונים את המסלול שלי מחדש כל דקה וחצי, אבל הם לא שלי. הם שוקלים יותר על מישהו אחר, ואני פה רק בשביל לסחוב את השוליים.


בכל מקרה, כמו תמיד, בסוף אני מוצאת את עצמי עושה משהו יצירתי. בחודשים האחרונים אני לומדת מקצוע שהוא כולו יצירתי ויש לי תשוקה עזה אליו, גם להיבטים האמנותיים וגם להיבטים האנושיים שלו. ובאמת שכיף לי עם זה. אני עוד לא מספרת לכם ממש מה זה, הסיפור הזה, אבל מתישהו. ואני מקווה שייצא לי לפגוש חלק מכם דרך העיסוק הזה.

על מה אני כן מספרת לכם כבר עכשיו?

על כיסוי פורמייקה.

אני לא זוכרת אם דיברנו על זה בעבר, אבל יש לי בעיה רצינית עם מעברי דירה. ממש. משהו נוראי. מגיל 18 עד גיל 25, היו לי 12 בתים ובאף אחד מהם לא הרגשתי בבית. עברתי דירות כל הזמן, תחזקתי אי שקט שהפך להיות חלק מההגדרה העצמית שלי ולא נתתי לי להיקשר לשום דבר חומרי. ואז, קצת אחרי גיל 25, הגעתי לכאן, הבית שלי מזה שלוש שנים וחצי. לכאורה, נראה שהצלחתי לפתור את הבעיה - הפסקתי לזוז! האמת, כמו תמיד, קצת יותר מורכבת; הצלחתי לצמצם את הבעיה, לתחום אותה. היא לא נעלמה כליל. בשקט בשקט, בלי שיודע מי שלא מבקר בבית הזה, אני עוברת דירה בתוך הבית. אחת לשנה כזה. בחודש האחרון אני עושה את זה שוב. עוברת דירה בתוך הבית. [ומתישה את עצמי ואת הסביבה שלי בתהליך, כרגיל.]

עכשיו, הנה האתגר (וההתחייבות שלי, אתם יכולים לצטט את זה באוזניי בעתיד) - מהחדר הזה אני לא עוברת יותר, אלא בנסיבות משמחות. בין השאר לכן, אני צריכה שהחדר הזה יהיה מושלם. הוא אמור לענות על הצרכים שלי עד גיל לא ידוע. אסור שיהיה בו משהו שיפריע לי - בהתחלה בקושי - ותוך חצי שנה - בטירוף. לכן הייתי חייבת לצבוע את הדלת שלי.

כשאמא שלי בנתה את הבית הזה (שנה לפני שעברתי אני לגור בו), אמרתי לה שהדלתות הפנימיות צריכות להיות בצבע הקירות הפנימיים, אחרת הצבע שלהן יתנגש עם כל רהיטי העץ בתוך החדרים. אמא שלי אמרה שדלתות בצבע שמנת יתלכלכו מאוד ופסקה נגד. כמובן שמאז זה מחרפן אותי.



אני יודעת שבתמונה, לחלקכם זה לא ייראה נורא, אבל במציאות זה הרבה יותר ברור. העץ של הדלת אדמוני והעץ של הארון אפרפר, וזה עושה לי כואב בעיניים. תוסיפו עוד שני רהיטים בצבעי עץ שונים, ואוי ואבוי.

בגלל שלאמא שלי יש את אותה גישת 'וואטאבר' שלי יש לגבי הרבה עניינים, היא לא הוטרדה כלל כשביקשתי רשות לצבוע את הדלת. שזה מגניב מצדה.

הטכניקה פשוטה באופן מפתיע, וברגע שתשתלטו עליה, תוכלו לעשות כל דבר לכל רהיט, פחות או יותר.

מה תצטרכו?
זה פריימר. שכבת יסוד. אתם מדללים אותו לפי ההוראות על האריזה ומכסים את הפורמייקה. כששכבה אחת מתייבשת, הוסיפו עוד אחת. ועוד אחת, אם בא לכם.

אחרי החלק הזה, אתם צובעים עם צבע שמיועד לעץ.

וזה הכל. עכשיו הדלת נבלעת בתוך הקיר והצבע שלה לא מתנגש עם זה של הרהיטים האחרים בחדר. החדר גם נראה קצת יותר גדול ככה, אני מרגישה.

לא צריך לשייף את הרהיט, לא צריך כלי עבודה מטורפים. רק לנקות אותו במטלית לפני שמתחילים לצבוע ואתם בסדר.


עכשיו נשארו לי עוד בערך 200 דברים אחרים לעשות עד שהחדר שלי יהיה מושלם ועוד חצי שנה עד שאני שוב ארגיש שאני צריכה שינוי, אבל בחייאת, כשזה קורה, אני צובעת את השיער שלי לסגול או משהו. אין לי כוח לשיפוצים האלה יותר.


אז מה שלומכם אתם? מה אתם צובעים, עם או בלי קשר לפסח?
טוב לראות אתכם.

אדר שמח,
התפרנית