יום ראשון, 9 באפריל 2017

אַיִן

אמא שלי מתה.

זה המשפט הכי נורא שנאלצתי להוציא מפי (או קצות אצבעותיי) אי פעם.

לפני 30 יום בדיוק עמדתי לידה, עם אחי ואחותי, מקיפים את מיטת בית החולים שלה. ליטפתי, נישקתי, חיבקתי, בכיתי כמו שלא ידעתי שאדם אחד יכול ואז הכל נגמר. אני מרגישה כאילו מתתי אִתה והם שכחו לאסוף אותי. כאילו כל רגע תתבהר איזו טעות ביורוקרטית והם יחזרו בשבילי. הרי זה לא יכול להיות אחרת.

אני מרגישה עייפות וצורך לעשות פיפי אבל זה פחות או יותר כל מה שאני מרגישה. השאר הוא יגון טובעני, חזק מדי בשביל לאפשר תפקודים נוספים וגם חזק מדי בשביל שהמודעות שלי תצליח להתמודד אתו. זה כאילו המוח שלי מתגונן בפני היגון הזה, שדוחה בתורו את כל השאר והעצמי שלי פשוט נותר ריק. אני צוחקת בשביל לקיים איזו צוואה שלה והגוף שלי מנסה לבלוע את המחווה. אני לא יודעת איך לתקן את זה. אני בוהה לתוך חלל אינסופי.





אין בזה תועלת. בקיא האומללות הזה אין תועלת. הוא לא מוסיף טוב, הוא לא מנציח את זכרה של אמא שלי, שאפילו במותה, חיה יותר מרוב בני האדם ואני לא מסוגלת לעסוק בו כאן. אני רוצה לעשות משהו אחר.




אמא שלי תמיד דיברה על החשיבות של ניחום אבלים. דווקא זה. והיא הפצירה בי ללכת לנחם מיד ברגע שמתאפשר כי אחרת דוחים ודוחים את זה ושבוע זה לא כזה הרבה זמן והנה נגמר. והם בעצם קמים יום לפני שחשבת שהם יקומו והם לא מקבלים מנחמים בין 14:00 ל16:00 ולא יצא.

למרבה הזוועה, עכשיו אני יכולה לדווח לכם מהצד השני של השיעור הזה שכן, לניחום אבלים יש חשיבות עצומה.

מנגנון השהייה זה מה שזה, בסדר? הבשורה האיומה הגיעה ליעדה אבל לא לגמרי. היא עומדת מחוץ לדלת. היא דופקת, היא מציצה בין התריסים אבל היא לא בפנים.

ימי השבעה בנויים בצורה מושלמת כדי לארגן הדרגה הכרתית. השוני והגיוון בין בני אדם מנתב בדיוק רב את התודעה של (אני אעבור לדבר בלשון נקבה) האבלה.
למשל, בצהריים באה אישה שהאבלה לא סובלת. המוח שלה גועש במחשבות על זה שהאישה איכשהו מצליחה להפוך את עצמה למרכז העניין. היא נאלצת להקשיב לה מדברת על כמה היא מסכנה, עכשיו כשאמא של האבלה מתה ובוא נודה בזה, היא קצת רוצה לצרוח עליה עד שהיא תתחרש.

זה מעולה. האישה הזאת עושה לה שירות גדול. היא הסחת דעת מסוג אחד;

בזמן שהאבלה מקשיבה בפנים קפואות לאותה אישה, "מפריעה" לשיחה החד צדדית שלהן חברה של האבלה. היא מביאה צלחת מהמטבח. היא יודעת בדיוק איך להסתכל (אני אעבור לדבר בגוף ראשון ויהיו תנודות נוספות) עליי. איך ואם לגעת בי. המוח שלי נשטף הכרת תודה. אני מחייכת אליה בלאות. הקונטרסט בין האישה שעכשיו שואלת אותי שאלות שאין לי שום רצון לענות עליהן לבין חברה שלי, שמשהו בפנים שלה נראה שונה לגמרי היום, כי היא עוזרת לסחוב משהו ממה ששלי, מכבה את המחשבה "אוי, אלוהים, הילדים שיהיו לי לא יכירו את אמא שלי".

אחר הצהריים באה קבוצה, שחבריה קרובים אל האבלה בדרגות משתנות. כל אחד מהם ינסה לפתוח נתיב תקשורת אחר אליה. זאת הסחת דעת מסוג אחר;
זוג אחד היא לא פגשה הרבה פעמים בחייה אבל הם מקסימים והיא מנצלת את ההזדמנות להכיר אותם קצת יותר טוב. על בחור אחד יש לה קראש לא ברור שהיא לא מצליחה לנער אפילו שהיא יודעת שהוא לא בעניין שלה. בין כמה מהנותרים מתפתחת שיחה צדדית שמריחה כמו מפגש חברתי מאוד "נורמלי". היא לא הרגישה נורמלית כבר הרבה זמן. שבוע היא ישנה על רצפת בית חולים ואז היא חזרה הביתה וההתרחשות החברתית סביבה חוסמת את המחשבה "הביתה? אין לך בית. אמא שלך הייתה הבית שלך והיא איננה".

בערב יגיעו חברים שמכירים אותי הכי טוב ויודעים באיזה קצב להשקות אותי ובמה. אחרי וודקה טוניק אחד, אני אצליח לדבר עם כולם במקביל. אחרי עוד אחד, אני אצחק בלי מאמץ רב. אחרי השלישי, הם יוודאו שאני מגיעה בשלום לשירותים ומשם למיטה שלי, איפה ש, הודות לאלכוהול ולשעות הפעילות החברתית הנמרצת, אני אירדם לפני שאספיק לחשוב "תוחלת החיים הממוצעת לנשים בישראל היא איזה 77 ו47 שנים הן זמן ארוך מדי להיות יתומה".

כולם רצויים בניחום אבלים. כולם.

אתם עומדים ותוהים אם אתם מכירים את האבל מספיק זמן? לא רלוונטי. אם הוא בילה כמה שניות בניסיון להיזכר מאיפה אתם בכלל מכירים, אלה כמה שניות בהן הוא לא חשב שהחיים שלו נגמרו.
אתם לא בטוחים שהאבל מת עליכם? גם סבבה. הוא מעדיף לחשוב כמה אתם בלתי נסבלים ולא כמה הוא בודד.
אתם נבוכים? אין לכם עם מי ללכת? תחשבו שאתם מחפשים דייט למסיבה הכי איומה בעיר. אף אחד לא רוצה ללכת והאבל תקוע שם לשבעה ימים. לכו להיות הדייט שלו.

תכינו קפה למישהו, תוציאו את הכלב לטיול (שניים מהמנחמים שלי עשו את זה אפילו בלי להטריח אותי בשאלות בעניין), תקשיבו, תחבקו. תמצאו את הזמן ולכו. אתם מקווים בשביל האבל שזו הזדמנות חד פעמית.

לרובכם מגיעה הפצרה כללית. לרובכם מגיע שאני אבוא בטוב. רובכם לא מצופים להגיע לניחום אבלים. אתם עושים חסד. אתם בוחרים לקיים רעיון הלכתי או מוסרי או חברתי. אתם נהדרים ואפילו מוזמנים להפסיק לקרוא כאן. הרווחתם את זה.



אל חלק קטנטן מכם אני אפנה בצורה קצת יותר שיפוטית:
אם מצופה מכם להגיע לניחום אבלים - אוי ואבוי לכם אם לא תלכו. אם אתם בארץ ואתם כשירים פיזית - לכו. אין כאן שתי תשובות אפשריות. אם האבל חושב שבטוח תבואו, אם הוא אפילו אומר לחבר משותף שהוא מחכה לבואכם, אם הוא יודע שיש לכם חוב עצום למנוחה - לכו. אם המנוחה אהבה אתכם כמו ילדים, לכו לומר ליתומים שלה כמה אתם מצטערים. על כל רגע של אהבה ללא תנאי, על הבית הפתוח בפניכם תמיד, על האוכל והצעיף ועל כל אחת מאלף אלפי אלפים 
וריבי רבבות פעמים הטובות - לכו, קיבינימט.
אם כשהמצב היה הפוך, האבלה ואחותה באו עד אליכם, לצפון הרחוק, ביום הכי גשום באותה שנה, לנחם אתכם, לא יהרוג אתכם להחזיר לה את החסד הזה. או לאחותה.

לכו אפילו אם זה יעצבן אותה. אפילו אם אתם לא יודעים מה להגיד. אתם חוששים להכאיב לה? פפף, היא בתפוסה מלאה במחלקה הזאת.


לכו לנחם אבלים כי זה לא משהו שרציתם בשבילם ולא משהו שאתם מאחלים לעצמכם. אני מבטיחה לעשות מאמצים כבירים בתחום לשארית חיי.


אם עוד לא השתכנעתם, אולי זה יעזור - אני לא חושבת שמישהו אי פעם הצטער על שהלך לניחום אבלים. אני מניחה שלפחות מישהו אחד מצטער על הבחירה להימנע.


_____________________________________________________________________

אני חושדת שלא אכתוב כאן שוב בקרוב. אולי אף פעם.
אם לא אחזור (לכאן. אני לא אובדנית. אל תשלחו אף אחד), תודה לכם על המסע המגניב הזה. אתם טובים ואהובים.

אור ושלום,
התפרנית

8 תגובות:

  1. השורות האחרונות שלך תפסו את הריכוז שלי למרות הדברים הטובים והישרים והחכמים שכתבת לפניהן.
    לרגע חשבתי: מה, היא באמת סוגרת את הפרק הזה בחייה? בלתי אפשרי. יצירה היא תרפיה, היא צריכה תמיד להיות שם. ברקע או בחזית, בהמתנה או בסערה, אבל אי אפשר לסגור את הפרק הזה.
    ואז ניחמתי את עצמי והסברתי לי שוב. אולי את סוגרת את פרק הבלוג הפתוח לכול, ותישארי ותמשיכי לספר כמו שאת עושה כל כך טוב - אבל עכשיו רק לחברייך, בפייסבוק (או בדואל ��).
    חיבוקים חמים.
    לא יודעת אם ואיך אפשר לעזור, אבל אני כאן.

    השבמחק
  2. מן השמיים תנוחמו ושלא תדעו עוד צער.
    ותודה לך על הנחמה שהבלוג סיפק לי ברגעים קשים.

    השבמחק
  3. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  4. קוראת פה כבר כמה שנים טובות, ומרגישה שמכירה אותך מקרוב, בפן מסויים. אני באותו גיל כמוך ואפילו אותו חודש יומולדת, והיכולת שלך להפיח חיים חדשים בחפצים שחשבו שאין בהם עוד צורך, מדהימה בעיני. כנ"ל ההומור, והכנות. זאת הזדמנות להגיד תודה 🤗

    אז נכון שאני מכירה אולי חלקיק ממך, ויש לך חיים שלמים לא וירטואליים אי שם. ובכל זאת הצטערתי עד דמעות לקרוא על אמא שלך (שנשמעה מהממת בפוסטים בהם הבאת או הזכרת אותה בהם) ועל האובדן הנוראי שלכם. זה לא נתפס. זה כמו חלום רע.
    שה' ינחם אתכם בדרך הידועה רק לו, ויחזיר אותך לחיים בבוא הזמן. שולחת חיבוק וירטואלי ובטוחה שתמצאי מקור חדש לשאוב ממנו כח וחיות. הלב שלי איתך.
    עדינה

    השבמחק
  5. עצוב מאוד לשמוע בשורות כאלה, גם כשלא מכירות באופן אישי.
    תודה שכתבת על עניין הניחום. בדרך כלל אני נמנעת, מתחמקת.
    מאוד אנוכי מצידי, אני יודעת.
    מעכשיו אשתדל להימנע מאנוכיות ומבוכה.
    מן השמיים תנוחמו

    השבמחק
  6. באתי להציץ מה חדש כאן בבלוג, ונדהמתי למצוא כזו מן בשורה.
    כואבת איתך , למרות שההיכרות ביננו וירטואלית בלבד.
    המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.

    השבמחק
  7. המקום ינחם אתכם בתוך כל שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד

    העברת אותי באופן חד למקום אחר.
    תודה על כל מה שכתבת. זה דברים שטוב שישמעו, אני מניחה.
    ועל הבלוג בכלל, שנהנתי ממנו מדי פעם.

    נשמע מוזר לכתוב איתך באבלך, אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו.

    השבמחק
  8. אהבתי את אמא שלך, המורה המרתקת להיסטוריה...
    זאת שניחשה במתכונת את אחת השאלות בבגרות, ונכנסה כולה נרגשת להראות לנו שאנחנו יודעות...
    היה לנו קשר מיוחד, לפחות כך הרגשתי.
    כאב לי מאד לשמוע על מותה...
    היא בליבי תמיד, עשרים שנה מאז.
    מורה לחיים.

    השבמחק